נשבר הלב: כך איבדתי את בני עומר

“אם מסתכלים על הבית שבו עומר גדל, לא הייתה שום סיבה שבעולם שהוא יגיע למצב כזה, לא מבחינת החינוך שהוא קיבל ולא מבחינת כל אהבה שהוענקה לו”. אלו המילים הראשונות של אילי כשהיא מתחילה לספר את סיפורו של בנה עומר לב, שהלך לעולמו ב-3 בדצמבר, חמישה ימים לאחר שהתמוטט בבית.

“היום התמכרות לסמים היא לא בעיה שנוגעת רק בילדי שוליים, זה תופס גם את ‘ילדי השמנת’ כביכול”, אומרת האם. “בשבעה המון הורים באו וסיפרו לנו את מה שהם עוברים בבתים שלהם, זה בדיוק אותו דבר כמו עומר. זה מתחיל מתוך סקרנות מסוימת. אלכוהול, גראס וסמים נוספים זמינים בכל מסיבה, ואז זה ממשיך. הצעירים לא מבינים איזה נזק הם עושים לעצמם”.

עומר לב, בנם הצעיר של אילי ונמרוד לב מגן יבנה, היה בחור בן 25 עם אהבה גדולה למוזיקה, חלומות ושאיפות גדולים. הוא קיווה ללמוד באוניברסיטה ואפילו להקים משפחה, אך החלומות נגדעו כשערב אחד, ככל הידוע למשפחה, הוא צרך כמות גבוהה של תרופות במרשם.

לפי המידע שיש למשפחה, המינון הגבוה וייתכן גם השילוב שלהן הוביל להתקף הקאה אלים שחסם את דרכי הנשימה ולחנק. הסיבה הרפואית למותו היא מוות מוחי שנוצר עקב מחסור בחמצן.

מאז האובדן הנורא המשפחה מנסה לאסוף את השברים. האם אילי מוצאת נחמה בחיים שהעניק בנה לאחרים בזכות תרומת איבריו ובפעילות שהיא מתכננת להנצחתו, ובמרכזה מרתון לקידום חשיבות תרומת איברים והמודעות למאבק נגד שימוש באלכוהול וסמים.

לשבור את הקללה

עומר היה בנם הצעיר של רון לב, מדען בתחום הארכיאולוגיה במכון ויצמן, ואשתו אילי, בעלת עסק בגן יבנה בשם “ארומה ספא”. האחים יפתח (38) וגיא (31) עובדים בתחום ההייטק. עומר עצמו למד בבית ספר צפית שבכפר מנחם ועבד בסודה סטרים.

עומר ואמו. התמונה באדיבות המשפחה

אילי: “עומר נולד בזמן שליחות של המשפחה בשוודיה בחג santa lucia. מי שנולד ביום הזה אומרים שיש לו נשמה מוארת”.

אילי ורון היו באילת כשהם קיבלו את שיחת הטלפון הבהולה הקוראת להם להגיע בדחיפות לבית החולים אסותא באשדוד. השניים חברים בקבוצת ריצה מגובשת בגן יבנה, ויחד איתה הם השתתפו במרתון המדברי באילת שהתרחש ב-28.11.

“השתתפנו בחצי המרתון בשביל עומר”, מסבירה אילי, “למגנט לו מהיקום את הכוחות לעבור את כל התהליך של הגמילה”. קצת לאחר שסיימה את הריצה הספיקה אילי עוד להתקשר לבנה, אך כמה שעות אחר כך הטלפון צלצל שוב עם בשורות קודרות: “כשדיברנו אמרתי לו שהזמנתי לו את כל הכוח מהיקום, ושכל הזמן שרצתי חשבתי רק עליו. והוא גם היה חיובי ואמר לי, ‘אימא, אל תדאגי, תוך שנתיים יהיה לך נכד ממני’, באמת שהוא היה עם מלא תקווה. אבל כשאמרו לנו שהוא התעלף במקלחת… אני ישר ידעתי, יש לך תחושה כמו שיש לך 'פלאק' כזה בלידה, אז יש לך 'פלאק' כזה בלב. הבנתי שהוא איננו, שקרה משהו רע”.

בעיית ההתמכרות של עומר התחילה כבעיית שתייה, שככל הנראה התפתחה בזמן שהותו בארצות הברית, לשם עבר כדי לפתוח עסק לאחר סיום שירותו הצבאי. עומר חי שם כשלוש שנים ואף הקים עסק מצליח מאוד לשיפוץ ועיצוב בתים, אך בבדידותו הוא גם החל לצרוך יותר ויותר אלכוהול. אילי, באינטואיציה של אם, החליטה לנסוע לבקר את בנה עם בעלה. לאחר הטיול עם בנם השלושה חזרו לארץ לחגוג את חתונת הבן הבכור יפתח. המשפחה, שראתה שעומר לא כהרגלו, ביקשה ממנו להישאר. עומר נראה כחוזר לעצמו לאט לאט, התחיל לתכנן את עתידו ונרשם ללימודים באוניברסיטה, אך בהחלטה אחרונה ומשנה גורלות החליט במקום זאת לדחות את תכניותיו ולהצטרף לכמה חברים קרובים לטיול בהודו.

עומר עם האח הגדול יפתח. התמונה באדיבות המשפחה

“אחרי חודש שהוא בהודו קיבלנו שיחת טלפון מחבר שלו שכדאי שנבוא לקחת אותו חזרה לארץ”, מספרת אילי על התפנית שגרמה לה להבין כמה חמורה הבעיה של בנה, “מה שקרה זה שהייתה לו כבר בעיה עם אלכוהול, ואז בהודו הוא שילב שתיית אלכוהול זול עם הסמים שכולם עשו שם, בעיקר מריחואנה”, עומר חזר לארץ ובדחיפה תומכת של משפחתו נרשם לתכנית גמילה. אך על אף אופיו הטוב והעדין של עומר, התהליך מול שני מכוני טיפול פרטיים שונים שאליהם נרשם לא עלה יפה. “זה גרם לעומר להרגיש על הפנים“, כואבת אילי, “הוא בכה והתחנן על נפשו שישאירו אותו, אבל הם לא נתנו לו. אמרו שהם לא מסוגלים להכיל אותו, וזאת היה מכה רצינית עוברו.” בשלבי גמילה ראשוניים אלה, כשהוא מנסה להימנע מכל סם, החל להשתמש עומר בתרופות מרשם כמו קלונקס כדי להתמודד עם הגמילה, אך למעשה היה מדובר בהחלפת התמכרות בהתמכרות.

עומר החל להראות שיפור משמעותי רק לאחר שהגיע אל “אשפוזית דולפין באשדוד”, שהוקמה על ידי הרשות העירונית למאבק בהתמכרויות ואלימות, זאת בשונה מהמכונים הפרטיים שבהם היה קודם. “זה לא נראה חמישה כוכבים והאוכלוסייה שם לא פשוטה בכלל, אבל שם הם עשו עם עומר את העבודה הכי טובה שיכולה להיות. הוא היה הוא אמר לי, ‘אימא, פעם ראשונה שאני עושה את זה קודם כול בשביל עצמי ואחר כך בשבילכם’. הוא התחיל להבין את גודל השינוי שהוא רוצה לעשות בחיים שלו, וזה היה רק בזכות זה”. לאחר 21 יום שוחרר עומר מהאשפוזית. התכנית אמנם הייתה שהוא ימשיך ישירות לקהילה סגורה בדרום, אך עומר התעקש על תקופת ביקור בבית, וכך קרה שהוא שב לבית הוריו בגן יבנה לשבועיים האחרונים בחייו.

נקודות של אור

כשהצוות הרפואי הגיע לבית משפחת לב, עומר כבר היה ללא הכרה ונשימה זמן רב. “אנחנו לא יודעים כמה זמן הוא היה בשירותים ככה, עשו עליו פעולות החייאה כשעה וחצי והצליחו להחזיר דופק, אבל למעשה הוא כבר היה במוות מוחי, ולא היה שום סיכוי”. בן דודו הוא שמצא אותו.

“כשהבנו שזה רק עניין של זמן, שאלנו את הצוות הרפואי על תרומת איברים”, מוסיפה האם. “הרופאה אמרה שקשה לה להאמין שזה יהיה אפשרי לתרום כי עומר עבר החייאה קשה והאיברים לא יהיו במצב טוב, אבל קרה נס רפואי. בסוף עומר תרם איברים לחולים רבים, כולם במצב מעולה. אני חושבת שזה הביא לנו הרבה נחמה, על אף הטרגדיה הנוראית שקרתה לנו, שאני יודעת שעומר עוד חי באותם אנשים. כרגע זה עוד טרי, אבל אין ספק שאני ארצה לפגוש אותם והלעלות את המודעות לנושא תרומות האיברים”.

עומר לב ז"ל. התמונה באדיבות המשפחה

דווקא באותם רגעים קשים מכל של אובדן מצאה אילי את הכוחות והאמצעים להנצחת זיכרונו של בנה. “ הרופאה שטיפלה בעומר, ד”ר טל מן, סגנית מנהלת טיפול נמרץ בבית החולים באשדוד, אישה מקסימה. אני לא יודעת למה, אבל כשראיתי אותה, ישר הרגשתי שעומר שלח אותי אליה”, חוזרת אילי לאותם רגעים בבית החולים לאחר מות בנה.

ד”ר מן, מסתבר, היא אצנית מרתונים כמו אילי, ובין השתיים נוצר חיבור מיידי. “עוד בבית החולים החלטנו שאנחנו רוצות לעשות מרוץ על שם עומר שמקדם את שני הנושאים: מודעות לתרומת איברים ולבעיית השימוש בסמים ואלכוהול בישראל”.

מסר של אהבה

“השימוש באלכוהול וסמים הוא תופעה רחבה בקרב צעירים”, מסבירה אילי, “כשיש לך את זה בתוך המשפחה, בתור הורה, אתה לא יודע לאבחן את זה, וגם במידה וכן, אתה לא יודע לאן לפנות ומה לעשות, ואז אתה מתחיל לגשש באפלה. יש לי צער מאוד גדול שפספסנו את עומר, ושלא ידעתי יותר על התמכרות הזאת. אין לי שום ספק שאם יהיו יותר משפחות שידעו לאן לפנות ולאבחן את הבעיה בזמן, אז יהיה יותר סיכוי לנצח את המחלה. בגלל זה אני נרתמת לזה, בגלל זה אני חושבת שצריך יותר לדחוף למודעות.

אילי לב. צילום: לירון מולדובן

“כשהתחלנו להבין שלעומר יש בעיה, לא הבנו עדיין שהתמכרות היא בעצם מחלה לכל החיים, וככה צריך להתייחס אליה”, מוסיפה אילי מסר אחרון חשוב, “חשוב להבין, כשהילד כבר מכור, הוא לא עושה שום דבר דווקא, הוא חולה במחלה מאוד קשה וצריך להבין זאת ולהתייחס לילד בצורה אוהבת, במקום להתרחק ולהתכחש אליו. זה הדבר הכי גרוע שיכול לעבור על משיהו שסובל מהתמכרות. זה מאתגר, אבל אם זה הילד שלך, אתה צריך להאמין בו ולא לוותר. הדבר הכי קשה אצל הרבה מכורים הוא שבעקבות ההתמכרות המשפחה והחברים נטשו אותם.

“העולם הפסיד את עומר. היו לו עוצמות גם כשהוא היה בגמילה”, מוסיפה אילי, “תמיד הייתה לו תקווה והוא העביר את התקווה הזו לאחרים מסביבו. הוא עזר לנגמלים האחרים שהיו איתו לא להישבר ולהמשיך את התהליך. זה עושה לך טוב, להבין שהיה לך ילד מקסים שלא איבד את הצלם אנוש שלו גם בהתמכרות. גם מחזק אותי שעשיתי באמת הכול כדי להוציא אותו מזה, אבל יש דברים שגדולים מאיתנו”. 