בטיפול: הספר החדש של ילנה מנסה להפוך אותנו לטובים יותר, קודם כל לעצמנו

ילנה גלוזמן, מטפלת זוגית ומשפחתית מאשדוד, מוציאה בימים אלה לאור את ספרה הראשון “משפחה אוהבת: המדריך ליצירת קרבה רגשית”. למעשה, הוא כבר ראה אור ברוסית לפני כשנתיים במוסקבה וכעת — בעברית בארץ ברשת סטימצקי.

“הספר”, היא מסבירה, “מיועד להורים ומלווה בתרגילים, כך שהקורא הופך להיות משתתף פעיל בתהליך של טיפול משפחתי עם דוגמאות מהקליניקה הפרטית שלי. בכתיבת ספרי מאוד רציתי לעזור לכמה שיותר משפחות, במיוחד לאותם הורים שנרתעים ונמנעים מטיפול, על מנת שיקבלו אפשרות לראות את חייהם בפרספקטיבה רחבה יותר, לבחון את עצמם ואת משפחתם מזווית ראייה אחרת. והכי חשוב, שיצליחו לפתח קרבה רגשית עם אנשים הכי אהובים”.

"כן, לרוב הדברים מתחילים בילדות"

יש לה תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בפסיכולוגיה חינוכית. הרבה שנים עבדה כיועצת חינוכית בבתי ספר. היא עלתה מברית המועצות לשעבר כילדה לפני כ-30 שנה והספיקה לעבור מרחובות לקריית גת, ראשון לציון ובאר שבע, עד שלפני שבע שנים עברה עם משפחתה לאשדוד. היא נשואה למהנדס ואימא לשתי בנות, בנות 17 ו-13, שלומדות במקיף ז’.

"מאוד קשה לנו לטפל בעצמנו,", גלוזמן. צילום: פבל

“היה לי קשה לעבור לאשדוד, כי באר שבע היא עיר לגמרי אחרת, מבחינת האקלים והאנרגיות של העיר”, היא אומרת.

זהו ספרה הראשון שמתפרסם. אמנם היא כבר הגישה בעבר טקסט, אך הוא לא יצא לאור לבסוף. אז מדובר היה במשהו יותר סיפורי ואישי, הספר הנוכחי הוא מקצועי במהותו. “זה היה משהו כמו רומן, אבל יותר מדי אישי, אז אולי טוב שלא יצא בסוף”.

אבל אתם אנשי המקצוע הטיפולי אוהבים לומר: תדברו, תוציאו, תשתפו.

“אולי עוד אוציא אותו לאור, אבל עם כמה שינויים”.

ומה השם שנתת לספר שלא יצא, בינתיים?

“עדיף שלא (צוחקת)”.

את אוהבת לכתוב.

“כן. אגב גם לבנותיי. אחת מהן קיבלה לפני שנתיים פרס דן דוד, והשנייה מנהלת את הבלוג של בית הספר. “אני מאוד אוהבת את העיסוק בתחום הטיפולי”, מעידה גלוזמן. “תמיד היה לי קל ‘לחטט’ בנשמות של אנשים, מאז שאני זוכרת את עצמי כל מה שקשור ליחסים מאוד עניין אותי. אהבות, רגש, בגידות, גם בספרים שקראתי”.

מה הספר שלך בא לעשות?

“אני מקווה וגם מאמינה שבעזרת הספר שכתבתי אנשים יוכלו להתבונן לתוך עצמם ולהתחיל הסתכל אחרת, כי אנחנו לא יכולים לתת למישהו אחר מה שלא קיים אצלנו. הרבה מטופלים שבאים אליי מספרים על עצמם דברים שלא קשורים למציאות, אבל הם נטבעו ונחרתו אצלם בצורה מסוימת. למשל אדם מבוגר שעד היום חושב שהוא עצלן, ואז מתברר שאימא שלו הכניסה לו את זה לראש. וכן, לרוב, הדברים האלה מתחילים בילדות. פעמים רבות אנחנו לא מודעים אפילו שאותם דפוסים מנהלים לנו את החיים”.

אז אם כולם יקראו את הספר, תפסידי פציינטים?

“אני מגלה בספר שיטות שאני עובדת איתן, אבל יש דברים שחייבים לפנות איתם לטיפול. מאוד קשה לנו לטפל בעצמנו, אבל הקריאה בספר יכולה להיות התחלה טובה”.

כריכת הספר, באדיבות המחברת

קרבה רגשית היא סוגיה שיותר קריטית בימינו?

“בעבר כמעט לא דיברו על הנושא הזה, לא הייתה מודעות לחשיבותו. מה שבולט בתקופה שלנו זה לדוגמה הבריחה למסכים. זה לא שונה מהתמכרות לאלכוהול, סמים או התנהגות מופקרת”.

והיום הגבולות קצת פחות ברורים, והילדים הרבה פעמים גדלים רוב היום לבד כי שני ההרים עובדים.

“יש היום דור של הורים שחושב שאסור לכעוס על הילדים ומנסה רק לרצות ולהיות חבר של הילדים. זה יוצר הרבה בלבול. הייתה לי משפחה שבה הכול מותר והילדה נהגה להכות את אימא שלה, שמצדה חששה להעניש אותה או אפילו רק לכעוס עליה. הילדה תפסה את זה כחוסר אכפתיות של האימא. בהרבה דברים בחיים אנחנו מונעים מפחד, לא רק בגידול ילדים”.

מה לדעתך הבעיה הכי אקוטית היום?

“הבדידות. גם ילדים וגם בזוגיות. כולנו רוצים אהבה, הערכה, כבוד. לא משנה באיזה גיל ובאיזו תקופה. אנחנו רואים הרבה מאוד מצבי חסך בקרבה — עם ההורים, בקרבה עם בן הזוג ועם הילדים. אם לך יש חסך בקרבה רגשית, איך תיתן את זה לילד שלך? זה המסר העיקרי בספר”.

וכשאנחנו בודדים, לאן אנחנו בורחים?

“לכולנו יש צורך בקשר. אם מדברים על בדידות בתוך הזוגיות, אחת מדרכי ההתמודדות היא ניהול קשרים מקבילים ורומנים מהצד. כלפי חוץ הזוגות יכולים להיראות מושלמים, אבל מתחת לפני השטח המצב הרבה פעמים שונה. הרבה אנשים שמנהלים קשר מהצד סובלים ולמעשה רוצים לתקן את הקיים, ואחת הדרכים היא להיעזר בטיפול פסיכולוגי. גם היום יש הרבה אנשים שנרתעים מטיפול, וזו אחת הסיבות שכתבתי את הספר. אנחנו חיים בדור של ‘כדור הפלא’, אבל לא תמיד זה מספיק”.

את טוענת שיש היום נטייה לרשום תרופות פסיכיאטריות בקלות רבה מדי?

“לא רק של הרופאים, יש ציפייה לפתרון מהיר וקל מצד האוכלוסייה, אז רוצים למשל תרופה אנטי דיכאונית וחושבים שזו התשובה. אבל כדי לטפל בבעיה מהשורש צריך ללכת לטיפול”.

אולי לא הכול פתיר?

“יש מצבים שנדרשת התערבות תרופתית כדי לאזן את הגוף, אבל זה זמני וצריך לבוא במקביל לטיפול. לא פעם בן אדם מתקשה להסביר מה מפריע לו ומה מקשה עליו ונדרשת התבוננות נוספת. לפעמים המטפל יכול להחליף לצורך את העניין את ההורים, שלא היו מספיק אמפתיים. צריך אדם שרואה אותך באור חיובי ולא משקף לך רק את החסרונות שלך. אני מאוד מאמינה בטיפול וסבורה שזה הפתרון היחידי שקיים”.

קרובים קרובים

“אני מטפלת גם בשיטת EMDR לטיפול בטראומה”, אומרת גלוזמן. “בגישה הזאת טראומה היא כל אירוע שגרם לאדם שינוי בתפיסה שלו לגבי עצמו או לגבי הסביבה שלו. טראומה היא לא תמיד פגיעה פיזית, מינית, נפשית. אם ילד נכנס בכיתה ב’ לשיעור מתמטיקה והמורה השפילה אותו, זו עלולה להיות טראומה שתשפיע ותלווה אותו בהמשך חייו. הטראומה מקשה עלינו להתקדם בחיים, היא גורמת לנו לחיות את העבר בהווה”.

צריך הרבה סבלנות כדי להיות אמפתית כל הזמן, לא?

“כשאני בעבודה אני מאוד סימפטית ואמפתית, אבל זה לא אומר שאני לא יכולה להתעצבן ולהיות לא נעימה. כולנו אנושיים”.

וכשלמטפלים קשה, לאן הם הולכים?

“למטפלים אחרים, כן, בוודאי".

"סיפורים ועלילות", ילנה גלוזמן. צילום: פבל

“אם אנחנו רוצים שהילד או הילדה יגדלו להיות בריאים נפשית ופיזית, חייבת להתקיים קרבה רגשית במשפחה”, מסבירה גלוזמן.

אפשר ללמוד את זה?

“כן, בהחלט. כי קרבה רגשית זה קודם כול קבלה והכלה של עצמך. ברגע שנלמד להכיל את האחר, אבל גם לקבל את עצמנו, החברה שלנו תהיה טובה יותר. אני באמת מאמינה בזה. הרבה פעמים אנשים תוקפניים בגלל טראומות שעברו. במדינה שלנו כולם בפוסט טראומה”.

אז יש מקום לאופטימיות, לא הכול אבוד.

“בוודאי, תמיד”.

אבל רגע, יוצא בעצם שמי שאחראי לכל הדפקטים שלנו זה ההורים שלנו? זה לא קצת לעשות לעצמנו חיים קלים מדי?

“כדי להתקדם אנחנו חייבים להכיר בכאב, לקבל אותו ולהתמודד איתו. אם אני אומר, ‘אני מבין את ההורים שלי’ ו’הם עשו כל מה שיכלו’, זה צריך להיות השלב האחרון בתהליך. לפני זה צריך לעבור את שלב הכעס, האכזבה, הפחד, להבין ולעבד כדי לרצות להיות אחר”.

יש לך חלום?

“אני כבר חיה את החלום. כשאני מטפלת, אני נהנית ומרגישה שאני ממלאת את הייעוד שלי ואני מתמלאת בשמחה ובאושר. ואולי בעתיד אוציא גם ספר אישי-אמנותי. אם כי גם בספר הזה יש סיפורים ועלילות”. 