אולי פגשתם אותה, את אסמהאן אבו יחיה-אבו סאלם. בין אם זה במסגרת התנדבותה מסביב לשעון במד”א וכנוטלת בדיקות קורונה, או במסגרות הרבות האחרות שבהן היא פעילה.
בחודשים האחרונים היא לוקחת חלק חשוב בחזית המאבק בנגיף הקורונה. עברה הכשרה ללקיחת דגימות, ופעלה כדוגמת בבתיהם של מטופלים באזור גן יבנה ואשדוד, במתחם “היבדק וסע” באשדוד ובבתי אבות באזור. והיא ממשיכה בכל הכוח.
כאן נולדתי
אסמהאן מתגוררת עם ששת ילדיה בגן יבנה. היא מתנדבת במד”א מאז 2004, עברה קורס חובשים ונהגי אמבולנס. “התאהבתי”, היא מעידה.
“אני אוהבת לטפל. הכל מהכל. זה יכול להיות שבץ, זה יכול להיות כוויות, זה יכול להיות חולשה, זה יכול להיות תאונת דרכים… הכל”.
לידות?
“גם. אגב יילדתי את עצמי בהריון האחרון שלי. ב-8 ביולי 2010 לא הספקתי להגיע לבית החולים והבנתי שאני מתחילה ללדת, זה היה בבית של הוריי בגן יבנה. אימא לא הייתה בבית ואבא לקח את הילדים ויצא. התקשרנו למד”א אבל עד שהם הגיעו, כבר ילדתי, לבד-לבד, את בתי הקטנה, ריהאן. הניסיון שצברתי במד”א בהחלט עזר לי פה”.
מלבד הקטנה ילדה את ילדיה בקפלן. היא גם קמב”צית ביחידת חילוץ והצלה בגן יבנה, גם זה בהתנדבות. והיא גם עובדת. כמזכירה רפואית במרפאה אורתופדית באשדוד. בנוסף היא גם מטפלת מוסמכת לגיל הרך ועובדת כבייבי סיטר.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
היא בת 43. בדואית, שמגשרת בין עולמות. נולדה בגן יבנה והעברית המשובחת שלה באה לה באופן טבעי. “אבא, אברהים, היה חקלאי, היום בפנסיה, שהגיע לגן יבנה בגיל 16 לעבוד, התאהב במרחבים ונשאר פה. הוא נולד ברהט וכך גם אימא שלי, חלימה. אבא נשוי לאישה אחת, ואנחנו 11 ילדים במשפחה”.
אחרי 17 שנות זוגיות ושישה ילדים, החליטו אסמהאן ובעלה להתגרש. “הוא הגיע מרהט, עבר בעקבותיי לגן יבנה, בשלב מסוים ניסינו לחיות ברהט, ואחרי שנה וקצת החלטתי שזה לא מה שאני רוצה וסיימנו בכבוד. חזרתי עם הילדים לגן יבנה, אנחנו בקשר והכל בסדר”.
גירושים זה עדיין דבר יחסית יוצא דופן בחברה הבדואית?
“כן. החברה הבדואית היא עדיין חברה מסורתית. אימא גיבתה אותי מההתחלה, וראתה שאני נלחמת ומנסה עד שאמרה בואי תשחררי. אבא טיפה יותר שמרן ובהתחלה לא כל כך קיבל, אבל הייתי נחושה”.
“בזכות עצמי, בכוחות עצמי”
אסמהאן למדה בבית הספר בן גוריון בגן יבנה, המשיכה לתיכון בגדרה ואחר כך עברה לבית ספר של נעמ”ת. ילדיה למדו גם הם בבן גוריון ובאורט רבין וחלקם לומדים באורט נעמי שמר.
“מאוד חשוב לי להגיע לאן שאני מגיעה בזכות עצמי ובכוחות עצמי”, אומרת אסמהאן. “אני בקשר מצוין עם ההורים, אבא שלי הוא החבר הכי טוב שלי”.
יש לך זוגיות חדשה?
“לא, אבל תהיה, אני רוצה זוגיות. אבל קודם הילדים שלי, הם היהלום שבכתר, אני מאוד גאה בהם. בדרך כלל הייתי מאוד ביקורתית ושיפוטית כלפי עצמי, אבל לא מזמן פיטרתי את השופט שנמצא פה (מסמנת לראשה) והבנתי שהחיים יפים. זה שיש קול פנימי שכל הזמן מבקר, זה לא עוזר. לכן פעם אחת אמרתי לו ‘אתה לא עושה כלום, אתה מפוטר’. אני משתדלת להשתפר כל הזמן ולא מתביישת לפרגן לעצמי. כשאני מרגישה שהצלחתי במשהו, אני הולכת לחנות ספרים וקונה לי ספר. אני תולעת ספרים”.
איך את מספיקה הכל?
“אתה רואה, אפשר”.
מה את עושה מאז שהחלה הקורונה?
“עברתי הכשרה במד”א לנטילת דגימות ואני עושה בדיקות. באשדוד, בגן יבנה, באשקלון. כן, אני אחת מאלה שבאה בחליפת מיגון עם המטוש המפורסם. אני מרגישה שזאת שליחות. מהעבודה יצאתי לחל”ת ואמורה לחזור בימים הקרובים”.
את אימא יחידנית, יש לך שישה ילדים שאת מפרנסת, אתם בשכירות, אני מבין. איך מסתדרים?
“אני עובדת, ההורים עוזרים לי עם הילדים, עושים סדרי עדיפויות. אני אומרת לילדים ‘יש לנו תקציב מסוים, מה אתם רוצים לעשות וחושבים יחד’. החינוך בראש מעייני. איפה שאני יודעת שזה גדול עליי, אז מוותרים”.
מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה?
“לטפל ולשנות מציאות”.
מה למשל?
“לדוגמה, להגביר את המודעות לתאונות ביתיות. אני עצמי חוויתי את זה כשלקחתי בקבוק מהארון ומזגתי מים לבתי, וכשהיא באה לקחת לגימה, הרגשתי בריח חריף, לקחתי לה את הכוס מהיד ושפכתי מייד. זה היה טרפנטין ומרבה המזל היא לא הספיקה לשתות מזה”.
“אני זוכרת איך התקשרתי למוקד מד”א, ושאלו אותי אם היא שתתה. אמרתי שלא, אבל הייתי מאוד מבוהלת. כשהסתיימה השיחה חשבתי לעצמי כמה מקרים כאלה ואחרים קורים וכמה חיים אפשר להציל. פניתי למישהי בשם רחל איכר כהן ממד”א והיא שאלה מה את מציעה? והתחלנו לחשוב יחד איך אפשר למנוע תאונות ביתיות. מכאן צמחה לה הקבוצה למנהיגות”.
יחד עם מד”א קמה קבוצה של נשים פורצות דרך מהחברה הבדואית – נשים מנהיגות בקהילה. הקורס התקיים באוניברסיטת בן גוריון. “הייתי שם על תקן של גם וגם. גם משתתפת וגם מסבירה”.
יש עוד נשים בדואיות במד”א?
“כן, ואני גאה שאני החובשת ונהגת האמבולנס הראשונה מהחברה הבדואית”.
“בדרך שלי”
הריאיון עמה נערך לאחר סוף השבוע שבו נרצחה רואן אלכתנאני בת 28 מרהט שהייתה בהיריון.
“זה מעצבן אותי, נורא מעצבן אותי”, היא אומרת בכאב. “אלימות היא אלימות. צריך לעצור את זה חד וחלק ושהענישה תהיה חמורה. בנותיי ואני השתתפנו בעבר בהפגנה בתל אביב נגד אלימות כלפי נשים, ואני זוכרת שהתלבטתי אם ללכת, אם זה ישנה משהו. אבל הלכנו כדי להשמיע קול צעקה ‘לא לאלימות’”.
אחיה שירתו בצבא וחשוב לה שילדיה יתגייסו או יעשו שירות לאומי. חשוב לה גם שהם יצומו ברמאדן, ולו גם בצורה סמלית.
את אישה דתית?
“כן, תמיד האמנתי באלוהים. הדת היא דבר יפה בעיניי כשלוקחים אותה למקום טוב וטהור”.
ואת בטח מוקפת בתי כנסת?
“נכון, וכשאני שומעת את תקיעת השופר בכיפור זה מצמרר בעיניי. לפעמים אני מוצאת את עצמי שרה זמירות שבת”.
את מרגישה בבית בגן יבנה?
“בטח, זה הבית שלי. אנחנו מרגישים מאוד שייכים. אני נולדתי פה וגם ילדיי. אנחנו לא מכירים משהו אחר. גדלנו עם הישוב. ניסיתי תקופה קצרה ברהט אבל זה לא התאים. התרבות שלי חשובה לי מאוד, וטוב לי איפה שאני”.
יש משהו שלא הגשמת עדיין ומרגיש לך פספוס?
“כן, כשהייתי בת 16 רציתי להיות רופאה פתולוגית ועד היום יש בי חרטה שלא הגשמתי את זה, שלא ניסיתי ממש. מאז כבר השלמתי עם זה. אולי הילדים שלי יהיו רופאים, אבל אני אתמוך בכל החלטה שלהם, שיהיו מה שהם רוצים”.
איך תגדירי את הזהות שלך?
“אני מוסלמית שמתפללת חמש תפילתו ביום, אבל לא הולכת עם כיסוי ראש, אלא רק כשאני מתפללת, אבל גם חוגגת חנוכה ופסח ששרה ‘מה נשתנה’, אני בדואית וישראלית. וטוב לי. וגם לילדיי. הם ילדים אהובים”.
מה החלום שלך?
“אני לא חולמת, אני מגשימה. פעם חלמתי לרכוב על אופנוע, ביום הולדת 40 הגשמתי ועשיתי רישיון”.
את פמיניסטית?
“כן, אבל אני עושה את זה בדרך שלי. צריך לעשות שינוי ולדעת איך עושים את זה, בצורה של תהליך, ממקום מכבד, ממקום שהוא לא מבטל ומאיים”.