לא קל להיות אמן. זאת לא ממש בחירה. אתה נולד כזה, אם תרצה או לא תרצה. אני ניסיתי להתנגד לאמנית שבי, רציתי לברוח מגורלי כאמנית. אף על פי שכבר כשהייתי בת 7 ידעתי שאני רוצה להיות סופרת, רק בגיל 30 התחלתי לכתוב ברצינות. לא רציתי להיות משוררת. ידעתי איזה חיים קשים מצפים לי. נלחמתי בעצמי. זה לא עזר לי.
אי אפשר לברוח ממה שאתה. אם יש לכם ילד או ילדה חולמניים במיוחד, שמתנהלים בקצב משלהם ולא מתקתקים דברים כמו האחרים, אולי הם סומנו על ידי פיית הכישרונות וצפוי לה או לו עתיד מזהיר כאמן.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
דווקא הקושי ליישר קו עם העולם והעיסוק בעולם פנימי עשיר הם סימנים שיש מה לטפח. נחוצה רגישות, רגישות ועוד פעם רגישות. כולנו אמנים בפוטנציה, אבל אלה שלא יכולים אחרת, הם נושאי המטען התרבותי שלנו, אלה שיודעים לעשות את העתיד שלנו יפה יותר.
אמנות היא הדובדבן שבקצפת, היא נותנת את הטעם לחיינו השגרתיים. האמנים הם אלה שנותנים ביטוי למשמעות קיומנו, מה שמבדיל אותנו מבעלי החיים. בימים כתיקונם אנחנו הולכים להרצאות, הצגות תיאטרון, ערבי שירה, קונצרטים, תערוכות, מופעי מוזיקה למיניהם.
הבימאית האשדודית מירב אלבז אלטחן. צילום חנה טייב
כל כך הרבה פרשנויות ניתנות על ידי אמנים ואמניות למיניהם על המצב האנושי. אמנות היא דבר מרתק מאין כמותו! בתקופת הקורונה למדנו להתעלם מהצורך לצרוך אמנות והסתפקנו בטלוויזיה ובסדרות. רבים התרגלו לזה.
אני אישית התברכתי בתקופת הקורונה בהשראה ובפרצי יצירתיות. הבידוד החברתי לא הפריע לי כי אני רגילה לשהות לבד עם המחשב שעות ארוכות. כתבתי, התנדבתי לפרויקטים של כתיבה. נכון שפרויקט נפלא ב"אנוש"-מועדון חברתי למתמודדים, לא הושלם. תכננו מופע בשם "מונולוגים מתחת לפנס" שלא יצא לפועל בגלל הקורונה, נקווה שיתגשם בשנה הבאה.
כצרכנית תרבות ואמנות זה שנים ארוכות, הפתעתי את עצמי שהתרגלתי לשגרה ללא מופעי תרבות ואמנות, ורק עכשיו אחרי חצי שנה, אני חווה את הצימאון לעולם הנפלא הזה.
הקלות שבה וויתרנו על עולם האמנות והתרבות צריכה להדליק אצלנו אור אדום מהבהב. אמנות זה לא תחביב, זה לא רק משהו שאמנים אוהבים לעשות. זה עולם ומלואו, שמפרנס את הנפש לא פחות מאשר מפרנס את הגוף.
ציור של ראובן כהן שנוצר בערב תו-שווים שרים
אמנות זה עניין רציני, מעשיר ומפתח, מעורר מחשבה, נוגע במעמקי הנפש ומסוגל לטלטל אותה ולהעמיק את התובנות לגביה. אין כמו שיחה בתום מופע תרבות כלשהו כדי לחדד את החוויה החד פעמית שעברנו, שכל אחד נותן לה פרשנות משלו.
"אתם לא מתגעגעים?" שואל השחקן והסטנדאפיסט ישראל קטורזה בסרטון שהעלה בפייסבוק. ואכן עולה השאלה עד כמה זה חשוב היום לחדש את מופעי התרבות, כמובן על פי ההנחיות.
בוועדת הקורונה בכנסת, בשבוע שעבר, הופיעה דליה שימקו, שחקנית ובמאית, המייצגת את פורום היוצרים העצמאיים בתיאטרון ואת הפרינג' בתיאטרון הישראלי, וזעקה "איזו מין חברה זאת…אני זועמת ואני מודיעה לכם חד משמעית, שאם לא יחליטו על מתווה ברור ופתיחה מיידית, אנחנו נפתח בעצמנו…אנחנו הפרינג'.
"יש לנו קהל צמא, אולמות קטנים של שלושים איש. מה אתם מספרים לציבור? שהמקום הכי מסוכן להם זה המקום שבו הם מקבלים קצת מסאז' לנפש…לא מזמנים אותנו, אתם מנותקים מהציבור. יש אמנים שיושבים בבית כבר חצי שנה, מבוזים. אנחנו זועקים למתווים! איפה נמצאת הזהות הלאומית שלנו, רק במדי צה"ל? הפכנו לספרטה ולא לאתונה. אנחנו ממושמעים, מנומסים, באים לשרת את החברה. לא ייתכן שיסגרו אותנו באבחת חרב!"
ואכן נעשה עוול לאמנים, חסרה מחשבה ברמה לאומית של התייחסות למופעי אמנות. חסרה חשיבה עניינית על מופעים קטנים המצייתים להוראות של משרד הבריאות.
“טלטלה גדולה”
גם אמני אשדוד באותה קלחת. שוחחתי עם כמה מהם. רונן הרוניאן, מוזיקאי ומפיק מוזיקלי, אומר לי: “בחודשים האחרונים נקלעתי כמו מרבית חברי שעוסקים באמנות, לטלטלה גדולה. חוסר הוודאות הכלכלית, הניתוק מהקהל והתלמידים היו קשים להכלה. לשמחתי בחודש האחרון הדברים החלו להשתנות, חזרתי ללמד מעט, ישנם כמה פרויקטים מעניינים שהצלחנו לשנות ולסגל בהתאם להנחיות הקורונה ובגדול אני מאוד אופטימי לגבי העתיד ומקווה שהאמנות במדינת ישראל תקבל את ההערכה שהיא ראויה לה.
רונן הרוניאן צילום: פבל
"אני לא יכול לדמיין עולם ללא התרבות שמעניקה לנו כילדים את היכולת לדמיין, לשאול שאלות ולהתחבר לספקטרום רחב מאוד של רגשות. יכולת להתמודד ובעיקר כלי טיפולי מדהים לכל בני האדם. תארי לך שהיינו צריכים לעבור את התקופה הזאת ללא מוזיקה…”.
איזה פרויקט מתרחש בקרוב?
"פרויקט תו-שווים שרים – שירה בציבור לאנשים עם וללא צרכים מיוחדים, ביוזמת נורית טופז וביוזמתי, שיתקיים בפעם השנייה מאז הקורונה במתכונת שידור לייב בפייסבוק. הפרויקט בשיתוף עם אגודת אמני אשדוד המגיעים לצייר ולפסל את המתרחש באירוע. האירוע הקרוב יתקיים ביום חמישי -20.8 ב-20:00 וישודר בעמוד הפייסבוק של בית אריה קלנג ועיריית אשדוד".
הצלחת לקדם עוד פרויקטים בתקופת הקורונה?
"יצא לי לעבוד גם על יצירה מקומית/מקורית בתקופה הזאת עם הזמרים רפאל בן אברהם ומאור מויאל. עם רפאל אנחנו עובדים על תקליט שלם כבר שנתיים, ועם מאור זכיתי דווקא להתחיל לעבוד על חומרים מקוריים שלו למרות שאנחנו חברים כבר שנים. דווקא בתקופה הזאת משהו גרם לחיבור המוזיקלי לקרות".
חנה גור, זמרת יוצרת שאירחתי לא מזמן בטור שלי, מספרת לי: "את ההופעה האחרונה שלי קיימתי באמצע מרץ, מיד בתום הבידוד לאחר חזרתי מחו"ל וכשלושה ימים לפני הסגר הארצי. מאז לא הופעתי ואנחנו באוגוסט, מלבד הפרנסה שאיננה התחושה הנפשית קשה מנשוא.
חנה גור. צילום: אלברט ללאמיב
"אני חושבת", אומרת גור, "שיש טיפול לקוי מאוד ביחס לאמנים עצמאיים שכמותי. מענקים כאלה ואחרים לא יעניקו לי יציבות כלכלית. שלא לדבר על יציבות בכלל. דרישת דמי אבטלה היא בסיסית. אני משלמת מיסים ככל אדם ואף יותר. לא יתכן שבעת אובדן עבודה לא אקבל דמי אבטלה ואתרסק מבחינה כלכלית. המצב עגום. כלכלית ונפשית. אני לא יודעת איך זה יימשך אבל אני יודעת שזה מצב בלתי נסבל ואת האמון בממשלתנו איבדתי כליל. נשאר רק להתפלל לחיסון שיגאל אותי ואת שכמותי".
איך את מתפרנסת בכל זאת?
"אני מלמדת פיתוח קול באופן פרטי ובכמה בתי ספר בתל אביב, כרגע לצערי מלמדת באופן מאוד מצומצם בהתאם להנחיות".
ליצנים ללא גבולות
ג’רום ארוש, מנהל תיאטרון ברמוזה באשדוד וליצן רחוב ורפואי: “אני מרגיש שהקורונה היא כמו גיליוטינה שחתכה לנו את הראש. כאמנים, אנחנו צריכים להסתגל לכל מצב. זאת התמודדות לא פשוטה. בעיקר עבורנו הפועלים במרחב הציבורי.
"המחזמר 'הלהקה' שהיה אמור לעלות בבימויה של מירב אלבז-אלטחן, במאית אשדודית, לא עלה. חבר'ה לפני צבא שהיו אמורים לצאת בהפקה גדולה, רגע לפני שהם נכנסים לחיים האמיתיים, לא קיבלו את ההזדמנות הנפלאה להביע את עצמם…הצגה מתוכננת נוספת 'הנחשול' בבימויה של מירב אף היא לא עלתה.
המשכנו לקיים את הפרויקט 'ליצנים ללא גבולות' והתאמנו אותו לתקופת הקורונה. זה נעשה בשיתוף החברה העירונית, מנהל החינוך והמחלקה לבריאות בעיריית אשדוד. זהו פרויקט שקיים כבר 15 שנה ובו מגיע נוער מכיתות י' עד י'ב במסגרת מחויבות אישית ועובר הכשרה בתחום הליצנות. כך חילקנו פרחים לניצולי שואה, חילקנו נרות…"
ג'רום ארוש צילום: פבל
ארוש: "בשבוע שעבר סיימנו את פרויקט 'מחוץ לספקטרום' בבימוי תומר אדלשטיין, בשיתוף עם נורית טופז, רפרנטית צרכים מיוחדים בחברה העירונית לתרבות. זהו פרויקט לנוער עם צרכים מיוחדים המשולב עם אחיהם. קיימנו את מפגש הסיום באוויר הפתוח בגן ציבורי ליד קניון לב אשדוד וחילקנו תעודות. אנחנו כל הזמן מחפשים פתרונות ומתווים איך אפשר להמשיך ולפעול במרחב הציבורי, להמשיך לשמח אנשים, בהתאם להנחיות.
"החברה העירונית ומרחב יצירה אשדוד, מעודדים אותנו בכל מה שאפשר, מנסים למצוא ביחד פרויקטים חדשים, לקראת החזרה לפעילות בספטמבר, בתקווה לחזור. הרחובות של אשדוד צמאים לחיבוק ולאהבה שלנו".
"זה ממש עצוב"
בשיחה עם הבמאית האשדודית מירב אלבז אלטחן, במאית זה עשרים שנה, מסתבר שהיא מאד מאוכזבת מאשדוד. מירב היא אמנית רחוב וטוענת שהיא לא מתקבלת בתור שכזו בעיריית אשדוד: “יש קול קורא לאמנים בכפר סבא, בירושלים ועוד אבל אני לא יכולה להתקבל כי אני לא תושבת העיר. אשדוד לא נותנת מענה לאמנים מסוגי. שנים התנדבתי, תרמתי ואשדוד עיר הולדתי סוגרת בפני את הדלת. זה ממש עצוב.
"החזקתי בשיניים את ההצגה 'הלהקה' שהעליתי ללא קהל עד הרגע האחרון", מוסיפה מירב, "כשכבר היה בלתי אפשרי בגלל הקורונה. לא הייתי מוכנה להפסיק את התהליך. מגיע לחבר'ה שעבדו כל כך קשה להופיע מול קהל ואני מקווה שזה עוד יקרה. אמנם חלק התגייסו בינתיים אבל כבר קרה לי ששחררו שחקן שלי מטירונות כדי שישחק בהצגה ב'ברמוזה' בעקבות מכתב ששלחתי למפקד שלו.
"זה לא קל כרגע", היא מעידה. "אני אמנית אז אני עושה קרמיקה ומציירת בבית אבל הגזירות שנוחתות עלינו מורידות תקווה. אני רוצה כבר לביים את 'הנחשול' – הצגה חזקה שגורמת לצעירים המשתתפים להפעיל שיקול דעת. ולא להיסחף אחרי לחץ חברתי. זה קריטי בגיל הנעורים. בימים של מחאה חברתית נדמה שזה מחזה רלוונטי ביותר למציאות שלנו".
"הנחשול" מבוסס על סיפור אמיתי שבו מורה בתיכון מלמד פרק חשוב בהיסטוריה, ובוחר לעשות זאת בדרך מקורית. הוא מעביר את תלמידיו ניסוי חברתי, בו הם לומדים על בשרם כיצד קבוצה עלולה לוותר על חירותה ולהפוך לחברה המובלת בצורה עיוורת אחרי מנהיג המדכא כל ניסיון של חשיבה עצמאית. נחכה להצגה.
"אנרגיה אחרת"
יניב נחמני, מוזיקאי יוצר, זמר ומפיק מוזיקלי, “התחזק” בתקופת הקורונה (גילוי נאות: יניב עבד איתי בשנה האחרונה על אלבום מוזיקלי משיריי “עד הקיץ הבא” שיצא לאחרונה).
"אני לא אמן שמופיע", מספר נחמני, "אני עובד בבית, רוב העבודה שלי היא יצירת מוזיקה על המחשב. כך שהייתי צריך להמשיך את העשייה, רק באנרגיה אחרת. גם התוצרים יותר סולידיים, כי אני לא יכול לייצר באנרגיה מטורפת כשכל העולם סובל. זה לוקח למקום מאד אישי ועמוק, היצירה מתרחשת בצנעה. התחלתי לכתוב ניגונים חסידיים. ניגון אחד חלקתי עם חברים והם מאד אהבו. הניגון הוא "הודו לשם כי טוב כי לעולם חסדו", הכנסתי תפילות שהשתלבו יפה.
יניב נחמני צילום: דניאל דיין
"חוץ מזה", מעיד נחמי, "אני עובד הרבה עם הידיים. עושה עבודות מעץ בנגריה. יש לי אמונה שהכל יתהפך לטובה, זה מכניס אותי למקום אחר ביצירה. צמחה בי ההחלטה שאני אופיע רק עם הגיטרה בצורה עירומה, בלי לופר וכלים אחרים. התחושה היא שכל אמן עבר איזה תהליך בתקופה הזאת, בלי שום קשר לכסף. זה עניין קולקטיבי…".
אנחנו כאמנים עברנו ועדיין עוברים שיעור על ידי הקורונה. פתאום כביכול, לא ממש צריכים אותנו. המאבק הוא להילחם להישאר רלוונטיים למרות הכל. טור זה הוא ניסיון לקרב את האמנות לציבור ולקרוא לציבור לצרוך תרבות ואמנות, מתוך תובנות עמוקות, לפיהן אמנות היא הכרחית לקיומנו, מזון נפשי שאינו פחות חשוב ממזון פיזי. ניתן לפתח צריכה נבונה של מזון רוחני, בעיקר בימים אלה. ימים המלמדים אותנו לחפש משמעות בדברים ולא להסתפק בקיום פיזי בלבד. אנחנו אתכם, אמנים באשר הם, ואמני אשדוד בפרט.
