בבית העלמין הצבאי באשדוד, התקיים אתמול טקס זיכרון ל-45 חללי מלחמת יום הכיפורים, תושבי אשדוד.
ד"ר יחיאל לסרי בטקס הזכרון לחללי מלחמת יום הכיפורים
בטקס שמתקיים 51 שנים לאחר המלחמה ההיא, השתתפו המשפחות השכולות, אנשי יד לבנים, אישי ציבור ובהם ראש העירייה, ד"ר יחיאל לסרי.
במהלך הטקס נשא לסרי נאום ובו מתח קו וחיבר בין מלחמת יום הכיפורים למלחמת "חרבות ברזל", בין החללים של אז לחללים של היום.
אלה הדברים שנשא:
"משפחות יקרות, היום, 51 שנים, מאז יום הכיפורים של שנת 1973, אנחנו מתכנסים, יחד, לחלוק כבוד ולזכור את הנופלים.
לזכור, את, יקירכם יקירנו, 45 בניה ובנותיה של העיר אשדוד, שלחמו למען הצלת מדינת ישראל, באחת משעותיה הקשות ביותר.
היום, אנחנו זוכרים, ויודעים, שגם בחלוף השנים הרב, וחזרת החיים לשגרתם, החלל שנותר בלבבות שלכן, משפחות יקרות, עדיין קיים. הוא עדיין שם, נוכח כל הזמן, ולמעשה הינו חלק מהמורשת המשפחתית. כאשר עם השנים, נחשפים אליו בני הדור השני והשלישי של המשפחה, עם תחושת ההחמצה הנוראה, והכאב שנלווה אליה.
וברגעי הזיכרון האלה אנחנו מתייחדים איתכם, בתחושה של שותפות גורל, של הערכה וכבוד, שאנו חשים כלפיכם, כנושאים בנטל ההקרבה, למען קיומו של הבית לעם היהודי בארץ ישראל. והשנה, כולנו מרגישים בכל נים בגוף שלנו, שרגעי הזיכרון האלה, לנופלים הקדושים של מלחמת יום הכיפורים, אינם ככל רגעי הזיכרון השנתיים שאנו מקיימים.
במובנים רבים, האזכרה הזו השנה, אינה עומדת לעצמה. -היא גשר מתוח מול עינינו, בין העבר להווה, וכנראה שגם אל העתיד. מובנים שמותחים גשר, קשר, ומשמעות, בין אותם ימים הרי הגורל לקיום של מדינת ישראל, שהחלו בעיצומו של יום הכיפורים, באוקטובר 1973, לבין הימים האלה, שאנחנו עדיין בעיצומם, שהחלו 50 שנה אח"כ, ביום שמחת תורה, באוקטובר 2023. שגם הם הרי גורל ובעלי משמעות קיומית למדינת ישראל.
בראש ובראשונה, במובן של ערך המסירות וההקרבה של הבנים והבנות הגיבורים. שמסרו נפשם, למען שלומה ובטחונה של מדינת ישראל. כמו אז. גם היום. כמו דור הבנות והבנים שלכם, גם דור הצעירים היום מחרף את נפשו למען הבטחת הקיום שלנו כאן במדינת ישראל. וגם, במובן של תחושת האכזבה והתסכול, מהמחדל במלחמת יום הכיפורים. מחדל, שבוודאי מלווה אתכן משפחות יקרות, עד עצם היום הזה. במיוחד בשנה האחרונה, מול המחדל הנורא שפקד אותנו באסון ה-7 באוקטובר, המלחמה שסופה עדיין לא נראה באופק.
על הגשר הזה, בין אז להיום, ומשמעותו עבורנו, של מסירות הבנים והבנות, ושל המחדל, שהוביל לאובדן הנורא, אז והיום, אני מבקש לומר מספר מילים. ורק כסמל, להקרבה הזו, של כולם, אז והיום, אביא את סיפורם, של שני בני אשדוד, מאותו מועד בשנה, מה-7 באוקטובר 1973, וה-7 באוקטובר 2023. שני בני אשדוד היקרים והמסולאים בפז. יצחק קופיט ז"ל, וחן בוכריס ז"ל. השם ייקום דמם.
מה בין סמל יצחק קופיט, שנפל בקרב ברמת הגולן ב 7.10.1973 וקבור כאן, לבין רב סרן חן בוכריס, שנפל בקרב בקיבוץ נחל עוז ב-7.10.2023 וגם הוא קבור כאן? בדיוק יובל שנים בין שני בני אשדוד אלה לתפארה. אך אותה הרוח, אותו העוז, אותה ההקרבה.
סמל יצחק קופיט, רס"ן חן בוכריס יהי זכרם ברוך
יצחק קופיט ז"ל מצא עצמו בקרבות הבלימה ביום השני למלחמה, בנחיתות מספרית קריטית, מול גלי הפלישה של האויב הסורי אל תוך רמת הגולן. אבל נוכח טורי השריון הסורי האינסופיים, השוטפים את רמת הגולן בואכה יישובי עמק הירדן, אמרו יצחק קופיט וחבריו לצוות הטנק, שלוש מילים: אתם לא תעברו. יצחק קופיט נהרג יחד עם כל צוות הטנק שלו והובא למנוחת עולמים כאן, יחד עם שאר גיבורי אשדוד. והסורים אכן לא עברו. יצחק קופיט ז"ל וחבריו עצרו אותם. בגופם. ובדמם.
חמישים שנה בדיוק לאחר מכן, התעורר סגן מפקד יחידת מגלן, רס"ן חן בוכריס, בביתו כאן באשדוד, למשמע אזעקות, הבין במהירות מה קורה בעוטף וטס דרומה. לפי כל הסימנים חן ושניים מפקודיו, יפתח יעבץ ואפיק רוזנטל, היו לוחמי צה"ל הראשונים, להגיע אותו בוקר לעוטף ולהיכנס ללחימה. הם לחמו בקור רוח, במקצוענות ובגבורה, מול גלים אינסופיים של מחבלי נוחב'ה, חמושים לעייפה ומסוממים מקפטגון, ששטפו את קיבוץ נחל עוז. כעבור חמישים שנה, גם הם מצאו עצמם בנחיתות צבאית קשה, וגם הם אמרו את אותן שלוש מילים: אתם לא תעברו. הם הספיקו לחסל עשרות מחבלים, עד שנפלו שלושתם, בזה אחר זה מול כוחות עדיפים עליהם מספרית פי עשרים ושלושים. ואכן הם לא עברו. גם הם עצרו את בני העוולה, בגופם ובדמם. בזכות גבורתם הקיבוץ הוכה, אבל לא נכבש. רק בזכות לוחמי יום כיפור התשל"ג, ניצלה אשדוד מידי המצרים. ורק בזכות לוחמי שמחת תורה התשפ"ד, נכדיהם של לוחמי כיפור, שוב ניצלה אשדוד, הפעם מידי מחבלי החמאס יימח שמם.
האם נכדיהם של לוחמי צה"ל הלוחמים בגבורה וברציפות מזה כשנה, שעוד לא נולדו, ייאלצו גם הם להתאושש בעתיד ממכת פתיחה אנושה של האויב, להילחם בגבורה, להפוך את הקערה ולהציל שוב את אשדוד? אנחנו מתפללים שלא.
אך מי ערב לנו? הרי מי העלה על דעתו שאחרי הטראומה הנוראית של מחדל יום הכיפורים 1973, נשוב לפגוש שוב, וביתר שאת, את מחיר השאננות, היהירות, הקונספציה – את אובדן ההרתעה. את אובדן ההתרעה. ואת אובדן כושר ההכרעה. בכולם כשלנו. איבדנו את ההרתעה, המודיעין הטוב ביותר בעולם, לא הצליח לתת לנו התרעה בזמן.
ואנחנו כבר למעלה משנה במלחמה. ועדיין אין הכרעה. מי ערב לנו, שלא ניאלץ לעולם, לאחוז בידנו האחת בחרב, וביד השנייה במחרשה? ושלעולם ניאלץ לקבור, את מיטב בניה של הארץ הטובה הזו. ומה חלקנו בכל זה? הלוחמים כאז גם היום, מספרים כולם את אותו הסיפור.
את תחושת השליחות שלהם בצאתם לקרב בגבורה, שנבעה מהחינוך שהענקתם להם, מהגיבוי הציבורי האדיר שחשו. מהאהבה שהרעיפה עליהם החברה הישראלית כולה. מהגב החזק שנתנו כולנו להם, באינספור דרכים וצורות. ומעל הכל, מתחושת שותפות גורל והיעוד הייחודית לעם שלנו. שאין כמותה בין העמים, היא מכפיל הכוח הסודי שלנו. ואותה עלינו לשמר.
משפחות יקרות, אין בליבנו ספק, שהימים האלה, קשים עליכם ביתר שאת. כי בתוך תוככם, התפללתם שהמחיר הנורא ששילמתם, כתוצאה מהמחדל הנורא, לא ישוב. שהשכול יהיה שכול של אין ברירה. לא של מחדל שניתן היה למנוע. הכאב קשה מאוד. משפחת השכול התרחבה, אלפי פצועים, ו-101 חטופות וחטופים שנמקים, במנהרות החשוכות בעזה ומשפחותיהם החרדות, שאין לנפשם מנוח, לא יום ולא לילה. כדברי הנביא: "על אלה אני בוכיה עיני יורדה מים".
ברגעי הזיכרון הקשים האלה, לזכרם של הבנות והבנים, חללי מלחמת יום הכיפורים, הנאהבים והנעימים, נישא תפילה חרישית, שמליבותיכן, משפחות יקרות, היא בעלת משמעות אינסופית.
לשובה של התבונה למנהיגות שלנו, שיחדל המחדל מארצנו. שנכריע בע"ה את אויבנו הרבים הקמים עלינו לכלותינו. לשובם לשלום של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, לרפואת הפצועים, לחזרתם של החטופות והחטופים למשפחותיהם. ולנחמת המשפחות השכולות, שבניהן ובנותיהן , מגש הכסף רב הדורות של מדינתנו האהובה, לא נפלו לשווא. כי עוד לא אבדה תקוותנו.
יהי זכר כל בני ובנות אשדוד, נופלי המערכה ביום הכיפורים, כמו גם נופלי מלחמת ה-7 באוקטובר, נצור בלבנו לעד".
