ביום שישי שעבר נפטר חיים רוזנפלד, מי שהיה מוכר באשדוד בכינויו “חיים שירותון” על שם המוסך שהיה לו במשך עשרות שנים.
רוזנפלד נולד בפולין ועלה לארץ עם הוריו כשהיה תינוק בן שנה. הוא גדל בתל אביב ובגיל 14 יצא לעבוד. שנה אחר כך עבד עבור הצבא האוסטרלי בתיקון משאיות.
הוא התגייס לפלמ”ח, ושם הכיר את רותי, הצעירה ממנו בחמש שנים, לימים אשתו. כשפרצה מלחמת העצמאות, לחם בכמה קרבות והוביל ציוד לירושלים הנצורה בדרך בורמה. אחרי המלחמה החליט שעתידו במכונאות ופתח מוסך עם שותפים.
סיפור אהבה שהחל בפלמ"ח. חיים ורותי רוזנפלד
סיפור האהבה המיוחד בינו ובין רותי היה לשם דבר. “הם היו הזוג הראשון שהתחתן בפלמ”ח”, מספרת בתו עו”ד דפנה זאק. “בשנה האחרונה בריאותו התרופפה. לפני כמה חודשים הוא החל לסבול מכאבים קשים מאוד, וכשעשו לו בדיקת CT, הוא אפילו לא שאל מה התוצאות. זה היה סרטן. אימא התעקשה לטפל בו בבית. רק לקראת הסוף, לפני שלושה שבועות, הוא אושפז בהוספיס. אימא לא האמינה שהוא ימות לה. הם באמת היו בלתי נפרדים, צמד חמד”, מוסיפה הבת.
ב-1959 רוזנפלד קנה קרקע באשדוד הצעירה והקטנה של אותם ימים, ועליה הוקם מוסך “שירותון” בבעלותו. המשפחה עברה לאשדוד, ורותי עבדה איתו במוסך וריכזה את ענייני הניהול והכספים. השניים היו ממייסדי "חוג המגש" הנודע בעיר שעסק בתרבות ובוהמה.
אבל אהבתו הגדולה הייתה אופנועים. “היה לו שיגעון לאופנועים כל החיים שלו”, אומרת דפנה בתו. “תמיד היה לו אופנוע במוסך שהוא עבד עליו, לפחות אחד. עד לפני שנה-שנתיים רכב על אופנוע הסירה שלו באשדוד”.
רוזנפלד, שגם קיבל צל”ש במלחמת קדש, עבד עד גיל מתקדם מאוד. “כשהיה בן 70 החליט להשכיר את המוסך, אבל לא היה מסוגל לשבת בבית והלך לעבוד כשכיר במוסך אחר”, מוסיפה הבת. “בגיל 89 עשה קורס מחשבים של מכוניות וסיים בהצטיינות והמשיך לעבוד כמכונאי בחצי משרה עד גיל 90.
חיים והנינה
שנים רבות חיינו בשכירות באזור א’ ונדדנו הרבה עד שההורים החליטו לקנות מגרש ולבנות בית ברחוב דקר ברובע ד’. אבא ואחי דידי בנו בעצמם חלק גדול מהבית במו ידיהם. הוא היה בעל ידי זהב, תיקונים בבית, הכול. ההורים שלי חינכו אותנו מילדות לעבודה. כשביקשתי מכנסי ג’ינס חדשים בגיל 12, אבא אמר לי, 'לכי לעבוד ותקני לך'. אז הלכתי לעבוד בגן ילדים וקניתי לי. עבודה הייתה ערך עליון”.
עוד היא מספרת: “אבא אהב את החיים, הוא ואימא היו בכל העולם. מאז שנולדו הנכדים והנכדות הם היו החיים שלהם. הם פינקו אותם, לקחו אותם לטיולים, חגגו איתם את החיים. מה שהחזיק את אבא בשנה האחרונה זה שנולדה לו נינה ראשונה".
הבת, עוה"ד דפנה זאק
"בשנים האחרונות", מוסיפה זאק, "הוא היה די מיואש מהמצב במדינה וגם קיטר לא מעט. כולם מקטרים בארץ, אבל המחלה של אבא גילתה לנו את החברים שלנו, מלאכים. והאנשים שבאים ומשמחים ותומכים, זה באמת מרומם את הנפש. ואחרי הכול, אבא מת עם אופטימיות אחרי שהוא הבין שבכל זאת יש פה אנשים טובים, ולא רק ציניות ורדיפת בצע וקנאה. חברינו דניאל דנינו, ציונה אבוקרט ופאינה זאק עמדו לצדנו והיו איתנו שם. הגיעו נגנים לשיר ולעשות לו שמח, והוא מאוד נרגש, כאילו התעורר לחיים. זה עשה לו טוב על הנשמה לראות את הישראלים היפים סביבו. הוא הבין שהנה, לא הכול אבוד. הייתה לו מעט נחת לפני שהוא נפרד מאיתנו”.
