החג הכי חגיגי ומשפחתי שאני זוכר מהילדות שלי (באחת ממדינות ברית המועצות לשעבר), הוא ערב השנה החדשה – הערב שבין ה-31 בדצמבר ל-1 בינואר. כל המשפחה והחברים היו מתאספים בביתנו, מסבים לשולחן מתפקע לעייפה ליד עץ ירוק עד מקושט, אוכלים, שותים ובעיקר צוחקים וצופים בתוכניות הטלוויזיות ששידרו קונצרטים חגיגיים וסרטים מסביב לשעון.
היה גם לוח זמנים ברור למהלך הערב: עד חצות היו מלווים את השנה היוצאת באוכל וכמובן בשתייה. בחצות, משיקים לחיים בגביעי הקריסטל מלאי השמפניה, מרעיפים נשיקות וחיבוקים מכולם לכולם – ומברכים זה את זה לכבוד השנה החדשה שזה עתה הגיעה, במילים: "לשנה חדשה ולאושר חדש" (s novim godom s novim stastyem) ואחר כך ממשיכים לחגוג אל תוך הלילה.
ה"נובי גוד" של יוצאי ברית המועצות לשעבר נחגג על ידי מאות-אלפי ישראלים, גם כאשר מאות-אלפים אחרים צקצקו מנגד: "חג נוצרי", "מנהג גויים", "גם ככה הם לא יהודים" ועוד כהנה הערות מתנשאות וגזעניות.
למי שחוששים מהתנצרות המונית, הנה כמה עובדות: המהפכה הקומוניסטית ברוסיה של 1917 הייתה אנטי-דתית קיצונית. בשנים הראשונות נרדפו כמרים, נשרפו כנסיות ולוח השנה הנוצרי נמחק. אסור היה לציין חגים דתיים והמשטרה החשאית פיקחה על כך היטב. נובי גוד השתמר כמנהג אזרחי נטול סממני דת. זו הייתה גם הזדמנות ליהודים: מאחר שה"נובי גוד" נפל לעיתים קרובות סמוך לחנוכה, רבים מהם חיברו בין הדברים וחגגו את חג האורים במעטה אזרחי חילוני. לראייה, חנוכה הוא אחד החגים הבודדים שהשתמר.
כך נולד המנהג חוצה הזהויות והדתות, ומאות-אלפי משפחות מברה"מ שעלו לישראל מבחירה ומתוך רגש ציוני ויהודי חם, הביאו אותו איתן והן מציינות את המועד הזה בצורה משפחתית וקהילתית.
גם אתם חיים לפי לוח השנה האזרחי לרוב
קבלתם של חג ושל מסורת מעדה אחרת אל תוך הלב של החברה, משמעותה הכרה בקהילה ותרומתה כמו גם באושרה התרבותי וזהותה הייחודית. לצערי, בישראל של היום, כל עוד זה עדיין לא קורה. חמור מכך, חלק מהישראלים מגנים מסורות ומנהגים – ומשאירים את קהילת יוצאי ברה"מ מחוץ לשיח החברתי, מבודדת ונפרדת.
זה לא קשור לפתיחות ונאורות. למימונה יש את כל הסממנים של קרבה לחג מוסלמי איד אל פיטר. חג הסיגד מקורו בעבודת אלילים. אין מדובר בחגים יהודים. נובי גוד (ולא חג המולד) הוא חג עדתי נטול כל סממני דתיים וכמעט, במיוחד כשהוא הגיע ממדינה בה חג בעל סממן דתי היה מסתיים במאסר.
מדובר במסורת קסומה שמיליון איש מתוך שמונת מיליון תושביה שומרים עליה, אז במקום לכבד את האחר, כל המוחים מתעקשים לכפות עלינו את מרותם. כן, אנחנו יהודים, וכן – אנחנו חוגגים נובי גוד. עם בגדים ייחודיים, עם אוכל מיוחד. בפעם הבאה כשאתם חוגגים חינה, אנא זיכרו שמדובר במסורת פגאנית של הגויים.
כפי שהמימונה הפכה לחג ישראלי, וכמו שהסיגד, מסורת של יהודי אתיופיה, הופך למוכר יותר ויותר בציבור הרחב, כך צריך ה"נובי גוד" של עולי ברה"מ להפוך למועד כלל ישראלי שמח ומחבר, מבלי לפגום בזהות יהודית וציונית מעמיקה וחיובית. זה מגיע לנו, למעלה ממיליון ישראלים שחיים כאן ולמעל שליש מתושבי אשדוד – וגם לרבים שעוד יבואו. חג שמח!