מירה בן ארי, שנהרגה בקרב על ניצנים במלחמת העצמאות, הפכה למיתוס של אישה לוחמת וגיבורה. היא הייתה רק בת 22 והשאירה אחריה בעל ובן פעוט.
במסגרת מיזם ההנצחה הייחודי של בית אבי חי בירושלים “פנים.יום.זיכרון.” היוצרת דניאלה שרר הכינה סרטון אנימציה בהשראת סיפורה המיוחד וקראה לו “קשרים”.
הסרט, מסבירה היוצרת, מתאר את הדיסוננס שבחייה של מירה – היותה לוחמת מזה ואימא לילד קטן מזה – בשגרת המלחמה עד הפרידה מבנה.
מנהלת המיזם יטבת פייראיזן-וייל: “כולנו מדחיקים את הזמניות, מתעדים את חיינו בלי הרף, אבל מה באמת אנחנו זוכרים? הפרויקט מבטא את האמונה שכל עוד מישהו זוכר אותנו, אנחנו חיים”.
מירה בן ארי (1926-1848 ) עלתה לארץ ישראל מברלין, גרמניה, כילדה ונמנתה עם מייסדי קיבוץ ניצנים, כיום מדרום לאשדוד (הקיבוץ הנוכחי נמצא דרומית-מזרחית להיכן ששכן קיבוץ ניצנים הראשוני).
מירה בן ארי ז”ל ובנה דני. צילום ויקיפדיה מתוך אלבום פרטי בן ארי
הקיבוץ, על 60-70 תושביו, היה אז נקודה עברית יחידה ומבודדת. היא נישאה לאליקים, חבר פלמ”ח, ובגיל 19 ילדה בן – דני. יצאה לקורס אלחוטנים והייתה המקשרת בין ספינות המעפילים לבין הממתינים להן על החוף.
בזמן המלחמה, כשהצבא המצרי התקרב לקיבוץ, הוחלט על פינוי הילדים והאימהות למושב באר טוביה ב”מבצע תינוק”. אך בשל תפקידה החשוב בן ארי נשארה במשק. היא נפרדה מבנה ובעלה שנותרו בחיים.
בפתק, שאותו תחבה לכיס של בנה, כתבה לבעלה: "אני רק אכתוב כמה מילים, ואתה בטח תבין כי איני יכולה לכתוב. פשוט זה קצת קשה. יותר מקצת. כך עוד לא הרגשתי אף פעם, אבל אתגבר. בזמננו צריך להתגבר על הכל. אולי בעבור יכולתו של עמנו לסבול ולא לוותר, בגלל עקשנותו להחזיק מעמד על אף העובדה כי מעטים אנו, הרי בכל זאת נשיג את כל אשר מגיע לנו אחרי אלפיים שנה. אין פרידה קשה מזו של אם מילדה, אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח, ולמען שיהיה אדם חופשי בארצו. תמסור לו בבואך אליו את כל אהבתי.
מסור לאבא ולאמא שלי הרבה נשיקות ובקש בשמי סליחה שלא כתבתי להם, אבל אני באמת אינני יכולה!"
המכתב בכתב ידה (מתוך אוסף משפ' בן ארי)
להוריה כתבה אחרי הפרידה מבנה: "היה לי מאוד קשה כאשר פינו את הילדים… בכיתי בכי קורע לב, אבל לא יכולתי להשקיע בכך זמן רב מכיוון שהייתי בקשר עד שאחרון הילדים הגיע למקום מבטחים".
ב-7 ביוני 1948 בקרב עקוב מדם נהרגו 33 ממגני הקיבוץ. מירה הייתה האחרונה שנהרגה – מירי קציני הצבא המצרי. רבים נלקחו בשבי. לאחר שחרור ניצנים נאספו עצמות הנופלים, ובהן גם של מירה בן ארי, ונקברו בקבר אחים בבית הקברות בניצנים הישנה.
יד לאישה הלוחמת בניצנים. צילום: אליהו הרשקוביץ
נפילת ניצנים הפכה לפצע כואב במיוחד. בתום ויכוח היסטורי נוקב וממושך “טוהר” שמם של יושביו ולוחמיו. אלוף במיל’ יצחק פונדק, שנפטר לפני קרוב לשנתיים והיה מפקד הגזרה במלחמת העצמאות, ביקש סליחה מקיבוץ ניצנים ב-1991 על שלא הגן עליו מספיק. לבקשתו, נטמן ליד קבר האחים וכך גם אשתו שנפטרה לפניו.
סמוך למקום הקרב נבנתה האנדרטה “יד לאישה הלוחמת” לזכרן של השלוש שנפלו במהלכו: דבורה אפשטיין, שולמית דורצ’ין ומירה בן ארי.
אנדרטה בניצנים לזכר בן ארי. צילום אליהו הרשקוביץ
לימים הקימו אליקים ודני את חברת אליקים בן ארי לפיתוח וכבישים. דני קרא לבתו על שם אמו: מירה.
עוד ארבעה סיפורים על לוחמים שנפלו נכללים בפרויקט השנה: ליאור יונתן, יובל הראל, עמית יאורי ומשה יצחק טובל. הסרטונים יהיו זמינים ביום הזיכרון באתר האינטרנט של בית אבי חי לצד הסרטונים משנים קודמות, בכתובת: http://www.bac.org.il/memory
