יצחק פונדק (פונדיק) (13 ביוני 1913[1] – 27 באוגוסט 2017) היה מפקד בחזית הדרום במלחמת השחרור, מפקד הנח"ל ומפקד גייסות השריון.
לאחר שחרורו מצה"ל שימש כראש צוות הקמת העיר ערד ושגריר ישראל בטנזניה, זנזיבר, גואטמלה ואל סלוודור. בשנת 1971 שב מפרישתו לצה"ל ושימש כמושל רצועת עזה וצפון סיני עד 1973.
אנחנו מביאים כאן את הראיון האחרון עם יצחק פונדק. את הראיון העניק פונדק ל"כאן דרום" ביום הזיכרון במהלך שיעור שנתן לקבוצת בנות אולפנא בניצנים.
הקרב האחרון
"אני צריך עוד להשלים את פרויקט 'יד לאישה הלוחמת' (אנדרטה הנמצאת באתר של ניצנים הישנה. האנדרטה הוקמה ביזמתו של יצחק פונדק ש.ש), וכשאשלים את הפרויקט אז למירה בן ארי ולכולם- יהיה שלום. מה צריך עוד לעשות? לשים שלט למי הוא מיועד, וצריך לעשות טקס. אבל במדינת ישראל צריך לפנות פה ולשם. אני מקווה שאגמור את הפרויקט הזה עוד בחיים", אמר פונדק.
פונדק נולד בפולין, בנם של אסתר ושלמה פונדק. "היינו שישה ילדים, ארבעה בנים ושתי בנות וכולם שמעו בקול אמא, היא הייתה המפרנסת בבית. היחידי שלא הקשיב בקול אמא, יושב פה מולכם", כך שיתף פונדק את בנות המדרשה במהלך ההרצאה שנשא מולן בבוקר יום הזיכרון, יום שני, השבוע.
"אבי ז"ל היה חניך של טרומפלדור והשתתף במלחמה נגד יפן", המשיך. "לאבי הייתה סיסמא אחת שעליה אני חוזר מבוקר עד ערב. אתה יהודי, נכון? כשאתה פונה לרב ואתה אומר לו מה לעשות יש פוגרום, הרב יגיד תמות על קידוש ה'. מה לך להילחם? תגיד 'שמע ישראל' ותמות. אבי היה אומר תחיה על קידוש ה' ותהרוג את מי שבא להרוג אותך. אל תיתן שיהרגו אותך. היום אני יודע, זה מה שהביא אותי לארגון ההגנה כבר ב-1933".
יצחק פונדק עלה לארץ ישראל באפריל 1933 במסגרת תנועת החלוץ. באותה השנה הצטרף פונדק לארגון ההגנה במגדיאל. ב-36' כבר השתלב במנגנון הקבע של הארגון. במהלך שירותו הצבאי שימש כאמור כמפקד גדוד 53 בחטיבת גבעתי, מפקד חטיבה 9, מפקד חטיבה 6, מפקד פיקוד הנח"ל, מפקד גייסות השריון ומושל רצועת עזה וצפון סיני. לאחר שחרורו מצה"ל שימש כראש צוות הקמת העיר ערד ושגריר ישראל בטנזניה, זנזיבר, גואטמלה ואל סלוודור. בשנת 1971 שב מפרישתו לצה"ל ושימש כמושל רצועת עזה וצפון סיני עד 1973. הוא שוחרר בדרגת תת-אלוף. כיום פונדק מתגורר בכפר יונה. לפני כארבע שנים קיבל באיחור רב את דרגת האלוף.
צילום: אורי קריספין
יצחק, צריך לעשות שלום עם הערבים?
"נכון. איך? כמו שעשיתי ברצועת עזה, צריך לשבת איתם. לפתוח להם את הים להגיד להם 'נתייחס אליכם כמו למדינה'. אתם רוצים מדינה? ניתן לכם מדינה. והכל יהיה בסדר, החומות האלו סוגרות אותם, הם חיים כמו חיות".
אתה אוטוטו בן 104, בריאות ואריכות ימים. מדוע חשוב לך להמשיך לספר את סיפור חייך?
"היום ההרצאה בניצנים הייתה ההרצאה ה-683 שלי, ואני לא מקבל תשלום עבור זה. המטרה של הסיפורים שלי זה לחזק את הצבא. אם לא יהיה לנו צבא חזק – לא יהיה לנו מדינה ".
מה השאיפות שלך היום?
"שלום, ובמקום 16 מפלגות בכנסת, שיהיו ארבע. המפלגות הורסות את המדינה".
בפרספקטיבה של 69 שנה, זו המדינה שחלמת עליה?
"זו לא המדינה עליה חלמתי. אבל אין מדינה אחרת. זו לא המדינה שלחמתי עליה, אבל מה לעשות, עם ישראל מחליט שהוא צריך 16 מפלגות כדי להקים מדינה. כל מדינה נורמאלית מסתפקת ב-4. אנחנו צריכים 16. למה? כי כל ישראלי חושב שהוא יכול לנהל את המדינה. אנו חיים היום במדינה שבה נשיא אחד היה בבית סוהר, שר האוצר גם הוא. ראש הממשלה הלך לבית הסוהר, ועכשיו גם הרב הראשי ששדד 4 מליון הצטרף אליו. יש רק שני גופים – צה"ל ומערך המילואים שבזכותם המדינה קיימת. אם צה"ל יתרושש, נצטרך לחכות עוד 2,000 שנה עד שתקום מדינה נוספת".
אתה אופטימי לגבי עתידה של המדינה ולגבי השגת שלום?
"במצב של היום לא כל כך".
מי לדעתך אחראי להדבקת אות הקלון על אנשי ניצנים?
"שמעון אבידן ואבא קובנר. שניהם. ואני מציין שוב מפקד חטיבת גבעתי, שמעון אבידן וסגנו, שחייליהם חזרו מהשבי, היו מוכחים לראיין אותם. לו היה מראיין אותם -כל זה לא היה קורה".
מדוע ניצנים עבורך היא עדיין פצע פתוח שמייסר אותך?
"הפקירו אותם למוות. אי אפשר להחזיר חיים של אנשים. יכול היה להיות אחרת. לישוב ניצנים קרה מה שקרה במלחמת העצמאות, אבל נשיא המדינה וראש הממשלה היו צריכים לבקר שם ולעודד אותם. אבל לא לאף אחד, לא את ראש הממשלה ולא את נשיא המדינה, זה לא עניין. זה עצוב אבל זו האמת".
צילום: אורי קריספין
יש לך רגשות אשם בתור מפקד?
"יכולתי לעשות משהו אחרת. ניצנים נפלה משום שהרסנו שתי שיירות אספקה של המצרים, לולא זה קרה, הכל היה אחרת אבל קיבלתי פקודה להרוס וברגע שהרסנו את השיירות, לא הייתה להם ברירה. הם היו מוכחים להרוס את ניצנים, אבל אני הייתי רק מפקד חלקי מכיוון שעל ניצנים פיקדה החטיבה".
החיבור שלו לניצנים הוא חיבור של חיים ומוות. "כשאני אמות", פוסק פונדק, "מקומי, כמו אשתי זכר לברכה – בניצנים. ביקשתי להיקבר בקבר האחים של חללי מלחמת העצמאות בבית העלמין בקיבוץ ניצנים. אני בן 104, בן אדם בגילי כבר לא נלחם על שום דבר, אבל הקרב בניצנים כאב, כואב ויכאב עד יומי האחרון".
