מה אני בכלל יודעת על אהבה, מה אני בכלל יודעת על האמת, מה אני בכלל יודעת על נכון או לא נכון, מה אני בכלל יודעת על טוב או רע, מה אני בכלל יודעת. נקודה.
תפסתי אותי בקלקלתי, העמדתי אותי על טעותי ועל יהירותי בזמן החלפת משמרת בין השנה שעברה לשנה החדשה שבאה עלינו לטובה אינשאללה. אז מה אני בכלל יודעת. אז זהו, שלא הרבה, מתברר, ולכן השנה אני מבקשת להתהלך בחוסר הידיעה המתקיים ממילא בתוכי, בתוך החלל הזה מבלי למלא אותי בידיעות שווא. כשאדע אדע. כמו שהלב יודע כשאוהבים. פשוט יודעים. עד אז אני לא יודעת. וואלה אנא עארף.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
השנה הזאת אני מבקשת לעגל את כל הקצוות החדים ולרכך את כל המקומות הנחרצים שבי, את כל הדיוקים שלא אפשרו מקום לטעויות נהדרות, השנה מבקשת להתכנס פנימה למהותי. לנקות ממני את כל סימני הקריאה ואת המסרים המטעים שלא מספרים את הסיפור האמיתי שלי. השנה אני מבקשת להפסיק ללכת סחור סחור ולשחרר את שאריות הפאסון, את השטות הזאת שמבלבלת את העולם לחשוב כאילו שאני חזקה מאוד, אחת שיודעת, שמסתדרת לבד.
ובכן הרשי לי לצחוק לך בפנים יקירתי, כי הרי את רכה ורגישה כל כך ורצונך האמיתי הוא לצעוד יד ביד, הכי לא לבד לאורך המסע הזה, ולהיות מי שאת באותנטיות הכי גדולה שלך. עד הסוף. וכן, אני יודעת שהייתה לי כוונה טובה, שזוהי רק קליפה שעטפה את הביצה כדי שאוכל להתהלך בעולם מבלי שכל הפנים שלי יגלוש החוצה.
אחרי הרבה שנים של הליכה במדבר חיי, אני רואה את הארץ המובטחת שלי וזוכה להיכנס אליה. הפנימיות שלי כבר לא בסכנה מבחינתי. אף להיפך. זה הזמן שלי להתקלף, לבקוע לאוויר העולם, לעמוד חשופה ביושרה, אני כאן עומדת יציבה. המהות האמתית שלי כבר לא מוכנה להיות בהסתר, יש לה מתנות לחלק, וכל עוד אני כאן בפעימת החיים הזאת, אין לי שום כוונה להחזיר אותן חזרה למקום ממנו באתי. לגוזלית שלי כבר היה צפוף בתוך הביצה הזאת והיא סדקה את הקליפה והתחילה לבקוע החוצה. הוציאה את ראשה לאוויר העולם, והנה זה פלא, היא הדבר הכי רגיש ורך, מתוקה להפליא, חברותית, יצירתית, אוהבת אדם, חופש ומרחב. נשמה עתיקה בתוך גוף של גוזל שעוד מעט מתחיל לעוף.
השנה אני זורעת כוונה להתהלך בפליאה כמו גוזלית שרק נולדה בעולם ולומר מילים כמו: וואו, מה באמת? מדהים, מעניין, אני לא יודעת…
המשחק החל. הקלפים חולקו, מי יודע איזו יד אני מחזיקה. לשמור על פרצוף פוקר כבר לא בא בחשבון, זה לא המשחק שאני משחקת. מי יודע מה הקלפים שלי יודעים לחולל וכמה שזה מרגש אותי יא אללה. מה אני בכלל יודעת על פוקר. ממתי אני יודעת להסתיר את מה שמתחולל בתוכי, פניי ישר מסגירות את הסערות, העלבון, ההתרגשויות, הפחד, הכעס והאהבה, הו האהבה שמנצנצת מתוך עיניי כשהיא נובעת.
יש משהו מאוד משחרר בלהתבגר, מפסיקים להתנצל, בתנאי שעושים שלום עם עצמנו כמובן, בתנאי שאוהבים את מה שיש, בתנאי שאין תנאים יותר. יש משהו מאוד משחרר בלהפסיק לנסות להיות מישהו אחר ופשוט לקבל את הנני בכבודי ובעצמי. יש משהו מאוד משחרר בלהיות בנעליים שלי. כן זה נוח יותר.
אני בסיכומים של בין יום הולדת עברי לזה הלועזי שמתקרב ובא. אני כל כך אוהבת את התקופה הזאת מדי שנה כי תמיד משהו נפתח עלי לטובה, ואף אחד לא ישכנע אותי שאין למספרים הללו משמעות, אני חיה מספיק שנים בשביל להיווכח שכל יום הולדת הביא אתו גרסה חדשה וטובה יותר שלי ושל חיי. זה רק הולך ומשתפר. מה שבאמת באמת חשוב, הולך ומשתפר, הולך ומתקרב, נשאר ומתקיים.
ויאמר אלוהים לאדם וחווה, מכל העצים שנתתי לכם, לעולם אל תעקרו מחייכם את עץ הקסמים, פן לא יישאר לכם למען מה לחיות. כל החיים הם מעשה קוסמות מופלא ושם הטעם, העניין, המשמעות, השמחה, העונג והשורש של הדברים. בלי קסם אין לנו מה לעשות כאן יקיריי, כי העולם הופך שומם, ריק מפלא, יתום מאהבה, חסר כל משמעות, נטול חיים וצבע. התבלבלנו לגמרי, לא הכסף, אלא הקסם מניע את העולם. הכמיהה לקסם, ההתפעלות, ההפתעה, אחרת זה סתמי לחלוטין.
מה הם החיים? אדם נולד, בוכה, זוחל, עומד, הולך, לאיבוד, יוצא, מדעתו, חוזר, על עקבותיו, עומד, מאחורי החלטותיו, נשבר, אדם מתכופף, מתחת להריסות, מזדקן, מאבד עד שאובד ואין. האם זה אדם? האם אלו החיים?
אדם נולד ממעשה האהבה, מרגע שיא, גוף אל גוף מורידים את הנשמה מהשמיים אל תוך העולם, שמחים על התינוק שזה עתה נולד ונותנים לו שם ומקום וחלום ואהבה. וזה יונק, זוחל, עומד על דעתו, בוחר, מחליט, מתבונן, מוקסם, נפעם, הולך מכאן לשם, עד אליו, נסדק, נשבר, נכנס פנימה עד שחוזר למקום ממנו הוא בא. מן הקסם באנו ואליו נשוב.
יש הרבה דרכים לחיות, אך אנא מכם, רק אל תוציאו את הקסם מחייכם כי על זה עומד העולם כולו.
