השבוע ראיתי את החיים מציצים, מפגינים טבעיות נינוחה והפעם הם לא נעצרו בסגר הזה, לא באמת. ראיתי אותם, במו עיניי. ושמחתי בם, במו לבי. ראיתי אותם בים וברחובות ובין הבתים והמבטים.
כמה ששמחתי לראות את זה. כי החיים נועדו לחיות אותם. המוות מקומו בבתי קברות, לא ברחובות ובטח לא בלבבות. לא להתבלבל, לא להרשות לפחד מוות להיות דייר קבע בתוכנו, החיים נועדו לחיות אותם בשמחה והתרגשות.
הרבה זמן שדיברנו על אחדות וזה היה נדמה רחוק מאיתנו אלפי שנות אור מרוב שהיינו קרועים לגזרים, משוסים ומפולגים. לא ראינו איך זה יכול להיות, איך מחברים את החתיכות הקטנות ומאיפה מתחילים. וכנגד כל הסיכויים, הנה אנחנו טווים שמיכה ענקית מחוטים של תקווה, אמונה ואהבה להתכסות בה, להתגאות בה, כי ללב יש חכמה וסיכויים משלו.
אנחנו מתאחדים סביב הדבר הכי בסיסי, הרצון העיקש לחיות את החיים. אנחנו נולדים כעת מחדש, כמו תינוק שיוצא בבכי לאוויר העולם, ככה אנחנו יוצאים. אף אחד לא חוזר לתעלת הלידה, מסתערים על החיים. אחרי זה כבר נתנקה מכל הדם.
הגיע הזמן לוותר על הסיפור הזה, אין מחנות, אין ימין ואין שמאל. יש גוף אחד גדול, שלם ויפה. אחדות לא נוצרת נגד משהו או מישהו, אנחנו מתאחדים סביב הזכות לחיות וטוב, אנחנו בעדנו, בעד חיינו, בעד ארצנו, בעד עולמנו. טוב לנו לבחור בעדנו.
התכנית הביזארית שכנראה תכננו עבורנו בחדרי חדרים נגנזה, ואנחנו עומדים איתנים יחד עם אחינו בני האדם ברחבי העולם ומסלקים מעלינו את הפחד והאימה דרכם יש את אלו שמנסים מסיבה לא ברורה לסגור על החיים שלנו.
לזה אנחנו אומרים לא! לא מכבים את האור על החיים. לא סוגרים את העולם, לא עכשיו ולא לעולם ובטח לא כך ולא במשמרת שלנו. ולנו, אוהבי החיים, אנחנו אומרים כן אחד גדול!
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
יבואו ימים בהם כולם ידעו שלשים מסיכה לא מציל חיים אלא בדיוק ההיפך, אם רק נסיר אותה מעלינו, את מסיכת העיוורון, את מסיכת השתיקה, את מסיכת העינויים הזאת, פתאום ניקח נשימה עמוקה ונבין שזה היה כאן כל הזמן זמין עבורנו וזאת סתם הייתה מהומה על לא מאומה. זאת הייתה הסתה נגד החיים, לא פחות. זאת רק הייתה מלחמת תודעה, זרז כדי שכל אדם יהיה בבחינת דע את עצמך ודע מאין באת ולאן אתה הולך ובפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון.
זה דבר מדהים לראות שעל כל דלת שסוגרים לנו, אנחנו מפגינים יצירתיות מטריפה ויפהפייה ונכנסים דרך החלונות, דרך הלבבות, כי כבר אמרנו, את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. וזה מרגש כי בחרנו בחיים. אז לחיינו, לחיי האנושות, לחיי הכדור הזה שבחר להמשיך להסתובב ולרקוד לצלילי הקוסמוס המופלאים והמרגשים. ילדים, צעירים, מבוגרים, הורים, סבים וסבתות, כולם מתחברים בשרשרת ארוכה ומקושטת שמקיפה את האדמה עליה בחרנו לחיות ויחד מציירים את החזון שלנו לחיים הנפלאים שמתחילים כאן ועכשיו ומכאן והלאה. אתם צודקים, שום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה, אלא רק הרבה הרבה יותר טוב.
בשבוע שעבר עמדתי שם בהפגנה שכונתית עם בתי הקטנה ששאלה אותי על מה, ואמרתי לה שאנחנו פה לחגוג את זכותנו החופשית לחיות והרגשתי בתוך הגוף שלי את הצמרמורות המתוקות, את ניצחון החיים, הרגשתי את הניצחון שלנו.
אני אומרת לכם, זה כבר קרה, ניצחנו וזה היה כל כך מתוק. התחבקנו ונזכרנו מי אנחנו וכמה חזקים אנחנו ונזכרנו שרק היינו צריכים להאמין ללב שלנו, להאמין שאנחנו בצד הטוב והכול ייגמר על הצד הטוב ביותר.
אני מחזיקה את תמונת הניצחון שלנו לפניי וברגעים הקשים היא מרימה אותי מהקרשים אליהם אני נופלת כשאני רואה את כל אטימות הלב ומתקשה להאמין שזה יכול להתקיים כאן בינינו ובימינו. ברור לי, יש מזה ויש מזה. אני מפנה את מבטי אל הצד הטוב והיפה שלנו כי את זה אני רוצה ומתעקשת להגדיל.
איזה יפים אנחנו, יא אללה שלנו. איזה סיפור אהבה אנחנו. איזה מזל שלא התפשרנו על חיקוי עלוב של חיים, שלא קנינו את הסיפור הזה שהוציא אותנו באור כזה חשוך. איזה מזל שבאנו, איזה מזל שאנחנו אלו שחיכינו להם. איזה מזל שלא התייאשנו מעצמנו וחיכינו עד שכמעט כבר לא יכולנו ורק אז, הופענו. ואיזו הופעה נתנו. הופעת חיינו. איזה מופע, איזו הפקה, איזה בימוי. איזה משחק, כפיים סוערות לכולנו על הבחירה הזאת, על התפקידים. היינו כל כך טובים בזה שממש האמנו לעצמנו. איך יכולנו שלא?
זהו שיר הלל לחיים. אני כבר בחגיגות. בהוויה שלי אני בחגיגות הניצחון שלנו. אין אפשרות אחרת. בקרוב נזכה לחוות את מתיקות הקיום. ואפשר לחזור לנשום באוויר הפתוח בלי חשש, בלי איום, בלי שקרים, בפנים גלויות, מאירות. בקרוב הנה זה כבר קורה. רק להסכים לראות את זה, לכבות את המסכים השקריים שמספרים סיפור חשוך. להתחבר ללב, מורה הנבוכים שלנו במסע הזה ובעידן החדש.
עוד יבואו ימים טובים לפנינו, בטח יש עוד מערכה אבל לא להתבלבל, אור גדול עוטף אותנו. ימים טובים הגיעו, האמינו.
