להיפגע,
להיות פגיעה
מאז שאני זוכרת את עצמי
שלא יגידו עלי דברים רעים
רק לי מותר לחשוב על עצמי
דברים רעים
בעיקר לפני השינה
הראש עובד כמו מכונה
למצוא חן בעיני כל העולם
רק שלא יגידו לי לא
רק שיקבלו אותי במאה אחוז
כמו שאני
רק לא להפגין חולשה
להיות חזקה תמיד
לא להיראות מוזנחת
להיות תמיד ייצוגית
רק שלא יפגעו בי רק שלא יפגעו
רק שלא אפגע ממישהו
אני צריכה להיות מושלמת
נסיכה מהאגדות
שהשיער שלה בלונדיני
וגלי יורד על כתפיה
והמלך אביה
מפנק אותה
נואשות.
כתבתי את השיר הזה עבור הטור, דווקא עכשיו, כשאני מרגישה פחות פגיעה מאי פעם, כביכול. להרגיש פגיעה זה משהו שלא עוזב אותנו, מסתבר. גם אם הסבירו לנו אלפי פעמים שאף אחד לא מושלם, עמוק בפנים מתרוצצת בתוכנו הפנטזיה שיום אחד כולם יבינו כמה אנחנו מושלמים ויקבלו אותנו כמו שאנחנו, ולא ניפגע יותר לעולם.
אני כותבת מהחלק הפגיע שלי, אותו חלק חשוף שניתן לפגוע בו בקלות. זהו אותו חלק יצירתי שדוחף אותי לפעולה, שעוזר לי לכתוב ולערוך ספרים, ליצור ולכתוב את הטור הזה שלפניכם.
שנים סבלתי מרגישות יתר ונפגעתי המון. עם השנים רמת הפגיעות ירדה אך לא פיתחתי כפי שמצפים שאפתח, עור של פיל. הכל רגשי: לשלם חשבון חשמל, למלא טופס לרואה חשבון, לנהל משא ומתן עם מי שצריך…
רגישות היתר הזאת גורמת לנו לא פעם לבחור להיפגע. זהו מנגנון של הרגל אוטומטי. כולנו חווים את הילד או הילדה שבוכה מכל דבר, כאילו אין לו שכבת מגן. אמנים הם לא פעם אנשים ללא עור. היכולת לחיות חיים מאוזנים כשאת אמנית היא הישג אדיר. כל כך הרבה פגיעויות. משוררים שולחים שירים לאנשים והם לא מבינים מה רוצים מהם. הרצון לקבל משוב הוא אינסופי.
חוויתי את זה כמשוררת בתחילת דרכי. הרצון להדהד גרם לי לקרוא שירים במקומות לא מתאימים בכלל לקריאת שירה כמו מסיבות ומועדונים. לא אשכח איך בתקופה התל אביבית שלי הופעתי עם השיר שלי “סוס אדום” במועדון “זמן אמיתי” כשהקהל מריע ונוהם לעומתי. זה היה חלום שהתגשם, חיפשתי הוכחות שאני רלוונטית והצלחתי ליצור אפקט עם שיר שלי מול קהל.
הרצון לחצות את הגבולות של התהומות בין אדם לאדם, הנחה אותי ומנחה אותי עד היום. ברור שהופעה כזו היא הזמנה להיפגעות, תמיד יהיה מי שיזלזל. השחקן נתן דטנר מספר שבקהל של אלף איש כשהוא מבחין מהבמה שזוג אחד קם ועוזב את האולם באמצע ההצגה, הוא נשאר בתודעה עם הזוג הזה. שוב ושוב נפגעים גם כשלא ברור לגמרי שהזוג עזב כי ההצגה גרועה בעיניו.
אני חושבת שנולדתי פגיעה, יצור אנושי הוא פגיע מעצם היוולדו. תינוק נורמאלי בוכה כשהוא נולד כי חמימות הרחם נלקחה ממנו. בספרי הראשון כתבתי על זה שיר:
עולם תהיה רחם ענקי
תחבק אותי עולם
אני רוצה למות
בתחושת שייכות.
אני מסרבת להתמודד עם עולם קר, תוקפני ופוגעני, למרות מודעותי לקיומו. עם זאת אני יודעת שאני פוגעת באנשים בלי כוונה. עם כל הרצון הטוב, ישנן סיטואציות פוגעניות. כמו למשל שקבעתי עם חברה וביטלתי, ולא שמתי לב שזה קרה פעמיים והיא נפגעה עד עמקי נשמתה. פגיעות נוספות התרחשו על רקע בחירת משוררים לאירועים שהנחיתי. אי אפשר לומר “אל תיקח את זה אישי” כי כשמדובר בשירה זה תמיד אישי!
ידיד צעיר העוסק באמנות מספר לבקשתי על תבניות ההיפגעות שלו: “אצלי כמעט ואין הפרדה בין ביקורת מאנשים שאני מכיר לאנשים שאני לא מכיר, אם היא באמת ביקורת (אם זה סתם ‘לא אהבתי’, אז זה הרבה יותר קשה מאנשים קרובים). מבחינת ביקורת מפורטת, אקח אותה קשה באותה מידה מכל אחד. ביקורת חיובית לעומת זאת, אקבל רק מזרים כי ארגיש שכולם משוחדים. ביחסים אישיים, אני מרגיש שרוב הפגיעה היא על פי תבניות שלמדנו מגיל צעיר. אם מישהו סתם אומר לנו שהוא לא רוצה להיפגש כי פשוט לא בא לו, אנחנו נעלב עד עמקי נשמתנו, למרות שהוא לא חייב לנו דין וחשבון. זה נכון לגבי עוד התנהגויות שהצד השני אולי מקבל, אבל בתוכן נעלב מהן”.
מכר אחר שלי, אף הוא אמן, מחלק את העולם לאלה שבעדו ואלה שנגדו. מחשב חשבונות איך הגיב פלוני על יצירתו ואם לא הגיב נפתחת אצלו תיבת פנדורה של האשמות והתבצרויות. הוא פיתח עם הזמן תפיסה קורבנית המנציחה את מצבו.
גם לי יש נטייה לעשות זאת, אבל עם הזמן אני לומדת לשחרר ולנסות לראות אמנים בהתאם לרמת האמנות שלהם, בלי קשר איך התייחסו ליצירה האחרונה שלי, אם הגיבו או לא הגיבו.
זה מבחן מאד קשה כי להיות משוררת זה להניח את ליבך על השולחן ולפתוח אותו. מהרגע שפתחת את חשופה לכל ביקורת. במסגרת חיפושיי אחרי מלחינים אני שולחת כבר שלושים שנה טקסטים למוזיקאים כדי שילחינו אותם. אני גאה לומר שאני לא מתעייפת מזה שרובם ככולם לא טורחים לענות. יש בי עדיין את התקווה שיימצא המוזיקאי שיגיב.
חוויה מתקנת הייתה לי עם האלבום שיניב נחמני הלחין משיריי “עד הקיץ הבא”, אבל גם עם יניב היה תהליך ממושך של “חיזור” מצידי, עד שהוא נדלק על הטקסטים.
אני מהאנשים שנידונו לרוץ למרחקים ארוכים, בגלגול הזה, שזקוקים לכמויות אדירות של אורך רוח. יש בי חלק שמקנא באלה שהולך להם בקלות. מצד שני ברור לי שגם אלה עם כפית הזהב יחטפו מהחיים מכות אחרות, לא פחות קשות, מתוקף זה שהחיים הם גלגל…
כולנו פגיעים. הסופר הנערץ עלי עמוס עוז אמר שיותר מעניין אותו מה כתבו על ספרו במקומון בארץ מאשר בעיתונים הנחשבים בחו”ל. אדם קרוב אצל עצמו. העובדה שאני כותבת במקומון ולא בעיתון יוקרתי יותר כביכול, לא רק שאינה מפריעה לי אלא נראית לי משמעותית, שנאמר: “בתוך עמי אני יושב”.
המצבים שיוצרים פוטנציאל של היפגעות הם אותם מצבים המהווים בסיס לצמיחה ולהתפתחות. מי ייתן ונדע להפיק מהם את המיטב!
