אני בן אדם של תהליכים. כתיבת הטור שלפניכם היא חלק מהתהליך שאני עוברת בתקופה האחרונה. תהליך של יציאה לאור. שנים אני מפרסמת שירה ומתמודדת עם עיניים של קהל אבל רק עכשיו הבשלתי לראות את היופי שבחיי.
כך כתבתי בטור הראשון שלי ב”כאן דרום” שהתפרסם ב-29.3.19. עוד כתבתי שם שאני מנחה תהליכי כתיבה, קוראת את נפש התלמידים שלי- את רגשותיהם, מחשבותיהם כל שבריר של מבוכה, פיסת מרירות, פרץ שמחה, התרגשות, את כל אלה אני חשה במקביל, מכוונת, מלטפת כשצריך, כועסת כשנכון לכעוס שמחה במתנות קטנות של חול, כשהשורה הנכונה נכתבת, כשהמילה המדויקת נאמרת, כשהשיר הנכון לכותב/ת נכתב.
זוהי חווית חיים. הלווי הרגשי הזה הוא מעבר לכתיבה, הוא קשור בעמדה של התבוננות נפשית תמידית הכרוכה בדרישה עצמית להיות מחוברת כל הזמן, לחוש את עצמי ואת הזולת בעת ובעונה אחת. קשה להיות מחוברת כל הזמן. יש נפילות, בקרים קשים, קשיי התארגנות, מפלות קטנות, כאבים מכל הסוגים ובכל זאת משימת חיי היא לעמוד לרשות היצירה שלי ושל אחרים, בלי להיות תלויה במצב הרוח הרגעי שלי. אני מחויבת, גם אם לא ישנתי טוב, גם אם אני עצבנית, זאת בעיה שלי. אין לי זכות להיות לא נחמדה, לא להתחשב, לא להפריש רעלים על אחרים כי מתחשק לי…כך לגבי נותני השירותים השקופים. כולם בני אדם עם צרכים ורצונות, רק שהתרגלנו לא לראות אותם וצריך לעשות מאמץ רציני כדי להבחין בנשמתם.
את זה כתבתי לפני כמעט שנתיים כשהתחלתי בהיסוס לכתוב את עצמי. להעלות את רגשותיי על פני הדפים היקרים הללו שספגו את ליבי ואת נשמתי.
שבועיים אחר כך כתבתי טור על אשדוד, וראש העיר יחיאל לסרי, שפגשתי במקרה כמה ימים אחרי הפרסום, אמר לי “קראתי ונפעמתי”. אז הבנתי שהכתיבה שלי רלוונטית. קוראים אותי!
אשדוד עירי האהובה. כן כן זאת הכותרת שלי. אשדוד אותה לא אהבתי בלשון המעטה בילדותי, שסבלתי בה ורק חיכיתי שאוכל לעזוב אותה מהווה לי היום מקור השראה המוליד מעיין נובע ואינסופי של יצירה.
עברתי תהליכים ביחס שלי לעיר בה גדלתי מגיל חמש. היום אני מאושרת לחיות באשדוד. כאמנית כל הזמן שואלים אותי למה אני לא מתגוררת בתל אביב בירת התרבות הישראלית. גרתי שנים בתל אביב. היו לי שם שנים יפות של עשייה ותהודה אמנותית אבל מיציתי אותן. הרעש, הלכלוך, חוסר הסבלנות, הצפיפות ויוקר המחייה העיקו עלי. חוף הים של תל אביב על צבעיו העזים וגווניו האנושיים סיפק לי השראה תמידית. כשעברתי להתגורר בפריז לשנה, התגעגעתי לחוף של תל אביב. אשדוד הייתה מחוז ילדות רחוק.
האשמתי את אשדוד בעיכוב שבהתפתחותי. זרקתי על אשדוד את כל מה שהפריע לי בחיים. אשדוד הייתה אשמה בכל. טענתי שגדלתי במקום הלא נכון ולכן נקודת הזינוק שלי התחילה נמוך מאחרים. לא הבנתי שהסביבה היא רק גירוי וניתן לעבוד איתו בכל מיני צורות. נכון שהשנים הראשונות הן השנים המעצבות והמשמעותיות להמשך חיינו אבל ניתן להתפתח גם בסביבה חונקת, כשיש כלים נפשיים מדויקים, מספיק שיש דמות מבוגרת אחת שמעודדת. לצערי לא פגשתי דמות כזאת באשדוד בשנים הקריטיות של הבלבול וחוסר הכוון. היום אני רואה את זה כמבחן שהיה עלי לעבור בעצמי ללא עזרה כדי שאוכל להפוך למנטורית שעוזרת לאחרים ודווקא באשדוד. היה נוח להאמין שאין נביא בעירו. שאין לי מקום של כבוד בעיר בה גדלתי.
בשנים האחרונות, בתמיכתם של מוטי מלכא וסמי שלום שטרית אני מנחה כל שנה אירוע גדול במסגרת פסטיבל אשדודשירה, עליו אני שוקדת חודשים.
פשוט כשהיה לי ברור מי אני, ולא הייתי לכודה בתחושת הקורבנות שלי כמשוררת שלא יודעים להעריך, אנשי המפתח זיהו את היכולת שלי ונתנו לי מקום. בצניעות וללא קשירת כתרים לעצמי פילסתי לי את הדרך.
זה לא יכול היה לקרות קודם ללא ספק. היה עלי להבשיל ולתפוס את עצמי ואת הסביבה בצורה חדשה ומפרה, בגישה חיובית ולהשתחרר מהמטענים הישנים.
לא היה קל לייצר כל שבוע רעיון על מה לכתוב, נאלצתי להפעיל את כל כוחותיי הנפשיים כדי “לגרד” נושא לכתבה. נעתי בין כתיבת הרהורים אישיים לראיונות עם דמויות מאשדוד וסביבתה. הכל היה תחת הכותרת:” אישה בתהליך” ואכן עברתי תהליך במשך התקופה בה כתבתי את הטור, מהיסוס וחוסר ביטחון הגעתי לפיתוח מיומנות כתיבה מקצועית, וקיבלתי פידבקים טובים שהזינו את כתיבתי.
בהזדמנות זאת אני רוצה להודות לעורך דור גפני שנתן לי השראה כל פעם שנתקעתי וידע להאיר הארות נבונות ומקדמות. הזרימה של הכתיבה שהתברכתי בה נבעה לא מעט מהאמון שנתן בי ומהערותיו המאלפות.
ואחרונים חביבים, קוראי היקרים שחיכיתם לטור שלי כל שבוע, הגבתם ונתתם לי רעיונות. בלעדיכם לא הייתה משמעות למילים שלי והרעיונות שלי היו נשארים באוויר.
אני מרגישה סיפוק שנתתי במה ליוצרים ואמנים מאשדוד וסביבתה, כמו האמן משה טרקא, הסופרת מיכל זוהר, הזמרת לינור שמשון, ולאחרונה גם המשוררת אגי משעול. לפעילים חברתית כמו נורית טופז ואייל פרץ, לצעירים מבטיחים כמו המוזיקאי מקסים יעקובסון, היוצרת שלי קורסונסקי והקולנוען אלעד גיטלמכר. זכור לי במיוחד מפגש מרגש עם המרפאה ההוליסטית והמורה הרוחנית ד”ר מימי עזריאלי.
אז אולי נתראה באתר האינטרנט של כאן דרום אשדוד. אני מבחינתי בהחלט מעוניינת להמשיך לכתוב ולהמשיך לנהל אתכם דיאלוג.
