דסק שוקק וחנוק מעשן סיגריות שהיה “מרכז העצבים” של מערכת העיתון; צלצולים בלתי פוסקים שעולים מפקס שנכשל, ומטלפונים, ניידים או קוויים, מתערבבים עם תקתוקי מקלדת וצפצופים טורדניים של ביפר. מעין צרמוניה מטורפת וקסומה גם יחד שהייתה לפס הקול הקבוע של מלאכת הוצאת הגיליון הבא של “כאן דרום”.
אלה זיכרונות בני 20 שנה ויותר שנשלפים כעת בזה אחר זה, כמו תמונות דהויות שנחשפות עם פתיחתו של אלבום נשכח, צובטות בבטן, מעירות געגוע. דף, ועוד דף, ועוד אחד משחזרים כולם, בקצב איטי להכאיב זיכרון מימים שבהם העיתונות הייתה אחרת, מימים שאנחנו היינו אחרים.
היינו עיתונאים “רעבים”, ומדי שבוע הסתערנו מחדש על מלאכת עשיית העיתון הטוב והמשפיע בדרום. ידינו היו מלאות בעבודה, פנקסי כתיבה מרופטים התמלאו מדי יום בציטוטים שאספנו ממרואיינים, בהדלפות עסיסיות שקיבלנו מקציני משטרה ומפרקליטים, באמירות ריקות של פוליטיקאים מקומיים, בקצוות חוטים שמסרו לנו מקורות ויודעי דבר, בהצלבות של פריטי מידע שבעוד שעות ירכיבו כולם את הסיפור שבאנו לספר.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
עבדנו הרבה מדי, בתמורה לשכר זעום מדי אבל מצד שני גם לא חשבנו על זה יותר מדי, כי למי היה זמן לזה ובכלל מה היה הטעם. כמו היום, גם אז, בעיתונות לא היה כסף ואנחנו הגבנו למצב בנשיכת השפה העליונה ומדי בוקר השכמנו לעשיית המלאכה שהאמנו בה בכל לבנו. בצניעות, בתחושת שליחות ובחרדת קודש, כי כתבנו על בני אדם, על קריירות ועל מפעלי חיים שאנשים בנו בעשר אצבעות.
היינו ביקורתיים ונשכניים, אוי לנו אם לא היינו כאלה, אבל גם היינו הגונים והוגנים, לעולם עם רגליים יציבות על הקרקע, נשמרים ממחלות ממאירות שאיימו על עיתונאים, והארורה שבהן משבשבת את פעולת השתן וגורמת לו לזרום לכיוון הראש.
פעלנו בגאווה ובלי אגו, לא אמצנו גינונים, היינו חפים מחשיבות עצמית. תפסנו את תפקידו של העיתונאי כפשוטו, התגאינו בו די מכדי להוסיף עליו עוד סמכויות סינטטיות. איש מאיתנו לא האמין שהמקלדת שלו מזריחה את השמש, אבל כולנו האמנו שאין כמו אור השמש כדי לחטא ולהבריא חוליים של מערכות ציבוריות. לא התביישנו להיקרא כלבי השמירה של הקופה הציבורית ופה לאזרח הקטן.
אלה היו שנים של עבודה קשה שעיצבו אותנו כעיתונאים, יצקו בנו את הערכים הנכונים, חספסו אותנו בשגרה סיזיפית של עשיית חדשות. התמסרנו למלאכה הזאת רק כפי שאוהבים מתמסרים לאהובות, העברנו לילות לבנים של כתיבה בלתי נגמרת במערכת, עם עיניים טרוטות מעל עמדות כתיבה שהסריחו ממאפרות שלא רוקנו ומספלי קפה ריקים שלא פונו.
כתבה של אזולאי על תופעת הפרוטקשן באשדוד, "כאן דרום" 2005
היינו עייפים, אבל נמרצים ושטופי אדרנלין, לעתים היינו מותשים, אבל גאים ונלהבים. הרגשנו שאנחנו עושים את הדבר הנכון, ולא קיטרנו: גם כשהשעה הייתה מאוחרת, העייפות איימה להכריע והנסיעה הביתה, אל המיטה הרכה הייתה כבר ארוכה מדי, עשינו את מה שהיה הגיוני לעשות ביחס למצב: ישנו במערכת כי ממילא בעוד שעתיים – שלוש מתחיל יום חדש.
שנות האינתיפאדה השנייה טלטלו אותנו אל מול גלי הטרור ששטפו את רחובות ישראל, פיגוע דחק מראש סדר היום פיגוע אחר, כל צפצוף בביפר היה התחלה פוטנציאלית של קטסטרופה חדשה.
והיינו שם, ב-2001, ליד אותו אוטובוס שנבלם בעצמה בחלקה האחורי של משאית בצומת גן יבנה – באחריתו של מסע הרג שהוביל נהגו, תושב עזה שדרס 8 בני אדם בצומת אזור, 7 מהם חיילים וחיילות מאשקלון שהיו בדרך לבסיס במרכז הארץ. כמה שנים מאוחר יותר, את שני הפיצוצים שביצעו מחבלים מתאבדים בעורף נמל אשדוד שמענו היטב במערכת. לא חיכינו להודעה על פיגוע. קפצנו אל תוך הרכב ונסענו לשם במהירות, הישר אל תוך התופת והזוועה. מניין ההרוגים: 10 בני אדם.
היינו שם, גם כשירי של רקטות לעבר אשקלון ואשדוד נתפס רק כאיום אמורפי. דרשנו ממי שהיה אז ראש עיריית אשקלון, בני וקנין לספר לנו כיצד הוא מכין את עירו למציאות הביטחונית החדשה שהולכת ומתהווה לכולנו מתחת לאף והוא, הוא דיבר אז על אשקלון במושגים של “הריביירה של המזרח התיכון”, יצא מגדרו כדי להסביר לנו “כקצין מרגמות לשעבר בגולני”, שכל הדיבורים האלה הם שטויות במיץ עגבניות. ראינו.
בין לבין, התרוצצנו בין גופות שנערמו במלחמות אכזריות בין כנופיות הפשע של אשקלון, דלקנו בעקבות הסיפורים הגדולים שהעסיקו את המדינה, וחיפשנו בקדחתנות את “הזווית המקומית” שאפשרה לנו את האחיזה בסיפורים המדוברים ביותר בארץ.
שער "כאן דרום" 28.8.1998
וכתבנו גם על “גיבורים” מקומיים ש”עשו את זה” כמו האשדודי שהתפרנס מהפקת סרטים כחולים – תוצרת כחול לבן; על דייגים שהעלו ברשת כריש או שניים ומיהרו לצלם; על עלייתו ובעיקר על נפילתו של הנשיא ה—8 של מדינת ישראל, משה קצב, מקריית מלאכי שהשבוע מלאו עשור שנים להרשעתו באונס.
העידן הדיגיטלי יתר את “כאן דרום”. העידן הזה מאתגר את העיתונות המודפסת כולה, והתקשורת המקומית היא הראשונה לשלם את המחיר. התחרות על תשומת לבו של הקורא מסלימה מדי יום, והמקומונים כבר מזמן לא מצליחים לתת בה פייט. הכוח של פוסט ויראלי אחד ברשת, גדול בהרבה מכל ידיעה ערוכה ומלוטשת של עיתונאי.
טוב ונכון ש”כאן דרום” במהדורה המודפסת מוריד השבוע את השלטר. כל העצב שבדבר עדיין עדיף על גסיסה מתמשכת, על סבל ועל ייסורים.
