טור זה שמלווה את סגירתו הסופית של “כאן דרום” המודפס נכתב בליווי צביטה בלב שכן כתבתי בו במהלך רוב שנות עיסוקי בעיתונות. התחלתי לכתוב בו מיד עם הקמתו לפני 37 שנים ולהוציא הפסקות קצרות כתבתי בו עד פסח האחרון. קורונה, אתם יודעים…
במשך שנים רבות היה העיתון אימפריה. הוא סיקר באמצעות כתבים רבים וצלמים את האזור הגיאוגרפי הגדול ביותר ברשת שוקן שכלל את אשדוד, אשקלון, גדרה, יבנה, קריית גת, קריית מלאכי והמושבים והקיבוצים שביניהם. הייתה בעיתון אפילו מעבדה לפיתוח תמונות בשחור לבן.
אשדוד הייתה אז עיר קטנה. כולם הכירו את כולם וגם את המכונית שלי. אנשים היו משאירים לי פתקים מתחת למגבים שהכילו פניות ומידע רלוונטי לכתבות.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
אחד מספקי הנושאים לכתבות היה בעלי איציק, בעיקר בנושאים שקשורים לים. אני זוכרת שאחד הסיפורים שחשפתי היה על שני אנגלים, צרפתי ונער אתיופי שתקועים בספינה בנמל אשדוד ואינם מורשים לרדת ממנה. זה אומנם נשמע כמו התחלה של בדיחה אבל זה היה סיפור עצוב למדי. הארבעה רותקו לספינה במשך כחודשיים כי לפליט האתיופי, שהסתנן אליה כנוסע סמוי לא היו מסמכים. ארגנו להם בתרומה מזון ומים וגם ניסינו לסייע באמצעות הרשויות. הבעיה נפתרה כשהאתיופי הצליח להסתנן לאנייה סמוכה שהפליגה לקולומביה ושלושת הנותרים הורשו לטוס הביתה.
עבודתי העיתונאית הייתה מרתקת בזכות התחומים המגוונים בהם עסקתי. סיקרתי בעיקר את אשדוד. את התנהלות העירייה, הפוליטיקה המקומית והאירועים המקומיים למיניהם. פעמים רבות גם צילמתי. אחת הפעמים הייתה בישיבת מועצה משמימה כשהייתי העיתונאית היחידה שנותרה באולם. לפתע התפרץ פנימה אחד התושבים הממורמרים והיכה את ראש העיר צבי צילקר. היינו היחידים שהיו לנו תמונות מהאירוע יוצא הדופן הזה.
ואם בצילקר עסקינן, כפוליטיקאי הוא לא זכה אצלי בהנחות סלב. באחת משנות כהונתו הרבות אספתי את כל ההודעות לעיתונות של הדובר שהודיעו על פרויקטים שהעירייה תבצע. כצפוי רבות מהן לא התממשו ונשארו בגדר יח”צ. הכתבה שהעורך ברק סרי נתן לה את הכותרת “הבטחנו ולא קיימנו” השתרעה על פני 4 עמודים כולל תיעוד של “האין” בתמונות.
ביום שישי בבוקר כשהרמתי את הטלפון שצלצל בביתי לא הצלחתי לפענח את הצרחות מצידו השני של הקו וסגרתי.
בצלצול נוסף התברר לי שצבי צילקר על הקו. הוא טען שהכתבה גורמת לו עוול ונזק. הבהרתי לו שהכל מגובה במסמכים ושזה תפקידה של העיתונות לחשוף מחדלים. למותר לציין שהכתבה עוררה הדים ודברו עליה רבות. לזכותו של צילקר יאמר שהוא הפנים את כללי המשחק ולא נטר איבה, אם כי שאל אותי לפעמים בעוקצניות אם אני ממשיכה לאסוף את הודעות העירייה לעיתונות.
כתבתי על נושאים רבים. על חינוך (איך לא), סיפורים אנושיים, תופעות, ביקורות על ספרים חדשים, המלצות על תערוכות, הצגות, מופעים, טיולים אתרי ביקור ועוד. באמצעות כתבותיי הצלחנו למנוע סגירות של מוסדות ופרויקטים בעקבות קיצוצים בתקציביהם כמו למשל של המשחקייה בתחנה לבריאות המשפחה ברובע א’ ששירתה עשרות אימהות שהחליפו שם משחקים וספרים לפעוטות, וסגירת התחנה לטיפול באלכוהוליסטים.
במהלך השנים התאפשר לי להגיע להישגים עיתונאיים בלתי מבוטלים וזאת בזכות העיתון ששימש לי כאכסניה ועורכיו לדורותיהם שהיו פתוחים לרעיונותיי. בצד הנושאים המקומיים כתבתי על ביקוריי במסגרת משלחות עיתונאים במדינות ברחבי העולם בהן בבורמה (כשהיינו משלחת העיתונאים המערביים הראשונה שהורשתה לבקר שם), בפיליפינים, בהודו, בגאורגיה, בסין, במצרים, בירדן ובמרוקו.
כתבתי על פרויקט לעיתונאים שהשתתפתי בו כשנה ומטרתו הייתה לקדם את השלום באזור. בפרויקט, שיזמה ומימנה ממשלת דנמרק והיה בחסות חוסיין מלך ירדן, השתתפו עיתונאים ישראלים, פלשתינאים מצרים וירדנים והוא כלל הקמת רדיו ועיתון דו לשוניים בעברית ובערבית. הפרויקט, שכלל סמינרים ומפגשים באירופה, גווע בסופו של דבר בעקבות האינתיפאדה הראשונה.
לעיתון הייתה השפעה גדולה בעיר ולעיתים גם במדינה. אחד מהסקופים שלי שהיה בנובמבר 1987 וזיכה אותי גם במכתב תודה מהבעלים עמוס שוקן ובבונוס כספי, הסעיר את המדינה וזכה במשך חודשים להמשך מעקב בעיתונות הארצית הכתובה והמשודרת. היה זה סיפורו של גדעון נקש האשדודי (52) שחלה בניוון שרירים (ALS) והיה משותק כולו וביקש לנתקו ממכונת ההנשמה וההזנה המלאכותית ולאפשר לו לסיים את חייו.
חשיפת סיפורו של גדעון נקש ורעייתו דינה שנאבקה לניתוקו מהמכשירים לפי בקשתו, כאן דרום – נובמבר 1987
את בקשתו הביע באמצעות תנועות עיניו בלבד בתגובה ללוח אותיות. דינה רעייתו שהכירה אותי שנים רבות פנתה אלי כדי שאכתוב על כך. ביקרתי את נקש בבית החולים קפלן שם היה מאושפז במשך ארבעה חודשים ושהנהלתו סירבה לבקשתו.
בעוד שבית המשפט דן בבקשתו התקדימית הוא נפטר. עורך דינו, יצחק חושן, רעייתו ומספר חברים החליטו להיאבק למען הזכות למות בכבוד והקימו את עמותת ליל”ך. כנציגת העיתון שהעלה את הנושא לסדר היום הציבורי השתתפתי בהתנדבות במשך חודשים בפאנלים, שאת חלקם הנחיתי, שדנו בנושא ברחבי הארץ.
שנים אחר כך, בחופש הגדול בזמן מלחמת לבנון השנייה קיבלה העורכת מיה מנע את הצעתי שהעיתון יאמץ את 300 האימהות והילדים שפונו מהגליל לפנימיית ישיבת נווה הרצוג. גייסתי תורמים בהם בוטיק הפיתה שסיפק להם מידי בוקר לחמניות ובערב שבת חלות, את אלי לחמני (היום ראש האופוזיציה במועצה) שתרם כלי מיטה לכולם, את “שרות קרין” שתיקן את מכונות הכביסה של הישיבה שהתקלקלו חדשות לבקרים בגלל עומס הכביסות ואפילו מדריכות ומדריכים שהפעילו את הילדים. קוראים רבים גילו עניין בדיווחי השבועיים על הנעשה בישיבה, עלו לשם לרגל וחלקם גם התגייסו לעזרה.
בצד חשיפת עוולות ומחדלים של מוסדות ואנשי ציבור כתבתי גם מה שנקרא בעגה העיתונאית כתבות חיוביות ועל כך זכיתי ביוני 1988 בפרס זיו לעיתונות שהוא פרס שנתי שהוענק לעיתונאים “שהטיבו לתאר ולהציג את החיוב וההישג שבמציאות החיים במדינת ישראל בצורה מעניינת ומשכנעת”.
זו הייתה הפעם הראשונה שהפרס של עמותת “ צדק מידות ומוסר” שהיה גם כספי, הוענק לעיתונאי מהעיתונות המקומית. הפרס הוענק לי בידי היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש על סדרת כתבות בנושא קליטת עולים באשדוד. ועדת השופטים עליה נמנו בין היתר עורך ומנהל עתי”ם ופרופ’ מהמכון לקומוניקציה באוניברסיטה העברית בירושלים ציינו לגביי כתבותיי, ש”חוט השני העובר בכל מאמריה הוא ציונות ללא מרכאות”. עם תשעת הזוכים בפרס נמנו אז בין השאר יעקב אחימאיר מהטלוויזיה, משה חן מהרדיו, סימה קדמון מ”מעריב” ולורנס אגרון מעיתונות החוץ.
