תמיד האמנתי בפשרה גיאוגרפית-פונקציונאלית, שלפיה האזור המזרחי סגור בשבת והאזור המערבי פתוח בשבת. בזמנו, כשהייתי ממלא מקומו של צבי צילקר, פתחנו את בית יד לבנים ובית האמנים ומתקנים נוספים במרחב הציבורי. כבר אז תכננו את היכל התרבות וייעדנו אותו לפעול גם בשבת. היום המקומות העירוניים סגורים.
הגישה הייתה שאנחנו עם אחד, ובסופי שבוע אנחנו נותנים ספייס אחד לשני. זו הנוסחה הקהילתית לכל המדינה. אין דרך אחרת.
לא בכדי אשדוד עלתה לכותרות בחודש האחרון. אשדוד היא הבסטיליה של דו-קיום וחופש. באשדוד גרים יהודים בני חורין מול מורשתם.
גדלתי בשכונת אשטרום מול בית הכנסת בית אל, ואחרי שהסתיימה התפילה, אנשים לקחו את הסנפירים והלכו לים. זה היה מאוד מקובל. כי הממסד האשדודי היה צפון—אפריקאי, ולכן גם מתון ולא קיצוני, כמו שחלק מהדתיים והחרדים הפכו להיות.
אחד הנביאים שאני מאוד מאמין בהם בתחום של זכויות האזרח הוא ירמיהו, שדיבר "מאסתי בזבחכם", זאת אומרת: תנו חופש. אשדוד הייתה מראה של התפיסה הזאת, וחייבים להחזיר אותה לאותו מקום.
אני משוכנע שתושבים חרדים מן השורה אינם מעוניינים בכפייה. זו לא העדה, אלא פרנסי העדה שאחראים לכך והפוליטיקאים שרוצים לגזור קופון.
הייתי מייעץ לראש העיר שיראה את האינטרס של תושבי עירו ולא ינהג כמו ההנהגה הלאומית הנוכחית, שרואה את האינטרס של עצמה. ההבדל בין מנהיג לבין פרזנטור, או עסקן, הוא שמנהיג צריך לראות את טובת תושביו, הוא המלצר הראשי שלהם. אם מנהיג נכנע ללחצים מתוך שיקולים פוליטיים של הבחירות הקרובות, איננו ראוי להיות איש ציבור.
לדעתי, גם מסיבה פוליטית ד”ר לסרי לא צריך לפעול בדרך שהוא פועל, גם מסיבה אלקטורלית-דמוגרפית ובוודאי ובוודאי מסיבה עקרונית ומוסרית אסור לו לעשות את הדברים הללו. כיסאו היום מתנדנד. בשנים האחרונות קרו בעיקר שני תהליכים לא חיוביים באשדוד: האחד הוא כניעה לבנייה מטורפת ואישור הסכם הגג, שעלולים ליצור פה אסונות אורבניים. האחר הוא הכניעה לסחטנים דתיים. הבייס הפוליטי של לסרי מצטמצם, והוא עשוי להפוך ראש עיר של מגזר מסוים.
