בתחילת השבוע, כמה ימים לפני יום הזיכרון לשואה, התייצב בחור חרדי מול מצלמה באחד מכלי התקשורת ואמר בצורה חדה ובלתי מסתייגת שאינו עומד בצפירה מבחינה דתית עקרונית. בדבריו התיימר לייצג את החרדים או “לפחות חלק מהם”.
עובדתית הוא כנראה צדק. יש חרדים שמסיבות כאלה ואחרות מתעלמים מהצפירה, חלקם תולים זאת בסיבות דתיות. אך עצם אמירת הדברים היא מיותרת. היא מיותרת כי המניעים החרדיים האמיתיים להתנגדות כבר כמעט לא קיימים.
רוב הנוהגים כך כיום עושים זאת בעיקר מחוסר מחשבה או הרגל. האמירה זאת היא מיותרת גם משום שהיא פותחת שוב את אותו דיון לעוס ומשעמם וגורמת שוב להצבת זכוכית מגדלת שתחתיה אמורים לעבור בני הקהילה החרדית ולהיבחן ולהוכיח שוב ושוב את נאמנותם למדינה.
צילום המחשה: אמיל סלמן
כמו בכל שנה, גם השנה בזמן הצפירות של ימי הזיכרון עמדתי ואעמוד. גם השנה זה יקרה אינסטינקטיבית ובלי התלבטות. זה די מוזר שגם ב-2018 הצהרה כזו עדיין רלוונטית ולא מובנת מאליה. זה מוזר עוד יותר על רקע זה שמבחינתי ומבחינת חבריי ובני קהילתי החרדים, לפחות אלו שאני מכירה, אין ספק שכך צריך לנהוג מתוך כיבוד רגשותיו של האחר.
אז נכון שלא צריך להתייחס לכל אחד שאומר משהו טיפשי, אבל דווקא בנושא זה, שמטלטל נימים עדינים של אובדן, נאמנות ושותפות גורל ויושב על צמתים אמוציונליים במיוחד, צריך לטפל במלוא הזהירות והרגישות.
אני לא רואה שום בעיה להצהיר ולומר בפה מלא שזו לא דרכי, שאני נוהגת לזכור ולהוקיר נופלים וחללים בצורה אחרת לגמרי, ובה בעת במרחב הציבורי להיעמד בטבעיות ולהקדיש את הדקה הזאת להתייחדות עם זכרם.
בעיניי, הדרך הראויה ביותר לנהוג בסיטואציה הזאת היא הדרך שבה חונכתי כילדה בבית ספר בית יעקב: בהישמע הצפירה היינו נעמדות וקוראות פרקי תהלים לזכר הנופלים. גם במסר הברור שהועבר אלינו מהמורה — ולפיו כחרדים אנחנו לא רואים שום משמעות לאקט העמידה דווקא, ואנחנו עושים זאת רק כי רואים אותנו — היה שיעור חינוכי חשוב, למדנו בו שחייבים לכבד את האחר בדרכו שלו, גם אם היא נראית בעינינו חסרת ערך. למדנו שהתרסה והתנגחות בעניינים לא מהותיים הן חסרות טעם וגורמות רק רע.
בסופו של דבר, עניינים רבים וגדולים מוכרעים במעשה אחד קטן של אנושיות. ולפעמים זה כל כך קל.
