אברה מנגיסטו הוא אזרח יהודי ישראלי שחצה את הגבול לעזה שלא בידיעתו. לאחר מכן שררה התעלמות מקיומו באופן הגס והמכוער ביותר. זוהי בעצם הטרגדיה של משפחת מנגיסטו שמגלמת את קליטת העולים הכושלת במדינה במשך ארבעה עשורים.
אני זוכר שכילד בבית הספר היסודי חוויתי את הגזענות מכה בנו ובי בעוצמה הכי חזקה שרק אפשר. אני זוכר את זריקת מנות הדם שלנו, עולי אתיופיה, בשנת 1996 בפעם הראשונה. ראיתי את ההפגנות, ראיתי את האכזריות והנחישות שיש בידי החברה הישראלית דרך השוטרים.
אברה מנגיסטו
מאז החלטתי שכל מקרה גזענות שאראה או שאתקל בו במהלך חיי אשתדל לתעד בזיכרון או לגזור את הדף מהעיתון ולשמור. עברו שנים, ועדיין אני ממשיך בנוהל. זה רק הולך ומתעצם, לא רק שזה לא נעלם, אלא זה אפילו מגיע בצורות ובצרורות. ובגיל 35 אוטוטו אני מבין את מה שניסיתי כנראה להבין בגיל צעיר מאוד בכיתה ה’ כעולה חדש מאתיופיה: הגזענות כלפיי וכלפי הקהילה שלי לעולם לא תיעלם, היא רק תחליף צורות.
יצחק במחאה של משפחת מנגיסטו מול בית רה"מ בירושלים בחול המועד פסח
אברה מנגיסטו, אזרח יהודי ישראלי צעיר שלוקה בנפשו, יצא מביתו מבלי לחשוב פעמיים ומבלי לחזות מה יקרה לו וחצה את הגבול מכיוון החוף לעזה. הוא חצה את הגבול כיוון שנתנו לו לחצות — גם אני ראיתי את הסרטון בתכנית “עובדה”. בקלילות וללא שום גורם מפריע הוא מתהלך בכזאת נחישות אל עבר הלא נודע.
המחדלים של צה”ל ומפקדיו שהיו ונכחו באירוע באותן דקות גורמים לי לחשוב ולשאול המון שאלות. הראשונה בהן היא האם ייתכן שאילו היה מדובר באדם אחר בעל צבע אחר, היחס כלפיו היה שונה? התשובה היא כן חד משמעית.
מדינת ישראל ומקבלי החלטות השתיקו את המשפחה ואסרו עליה לדבר על הפרשה כמעט שנה שלמה. עד כמה יכולים אנשים לפגוע ולשטות באחרים? כמה אכזרי זה לומר לאימא ולאבא תסתמו את הפה שלכם, כאשר בנם נמצא בשבי החמאס על אדמת אויב.
אבל זה אולי מסביר את החברה כולה, חברה מנותקת, גזענית, שדורכת על החלש. למשפחת מנגיסטו אין הרבה תמיכה לצערי, אין לה גב תקשורתי ואין לה כסף ליחסי ציבור. בעצם אין לה שום הבנה ותמיכה, למעט אנשים ששותפים להקמת מטה המאבק וכמה מתנדבים צעירים רגישים שנמצאים זה שלוש שנים בסביבת המשפחה, שנותנים אוויר להמשך המאבק.
בחג החירות, חג פסח, מתחילתו ועד סופו פתחו מטה המאבק להשבת אברה ומתנדבים רבים בשיתוף המשפח אוהל מחאה מול ביתו של ראש הממשלה במטרה להשמיע קול זעקה.
אמרתי לעצמי שאם הגזענות מגיחה לאורך השנים בצורות של שפיכת תרומות דם, בכך שלא רוצים להשכיר דירות לאתיופים, מבדילים בגנים בין ילדים שחורים ללבנים, אם מכים חייל במדי צה”ל בפומבי, אם רוצחיו של יוסף סלמסה ז”ל עדיין מסתובבים חופשי — אז מה הפלא שבסוף גם נותנים לאזרח שחור לחצות גבול ללא מפריע? הרי הוא שחור, וחייו שווים פחות מחייו של אדם לבן. אני כותב את המילים הללו בצער, אך גם מיישיר מבט למציאות. כך נראית המציאות לצערי במדינת ישראל.
אני מכיר את אברה אישית. אני זוכר אותו מגיע לפעילויות שהייתי מעביר כמדריך במתנ”ס שנמצא סמוך לביתו באשקלון. היום אני מחויב יותר מתמיד לעשות הכול יחד עם אנשים טובים ורבים כדי לתרום להעלאת המודעות ובמטרה לסייע להשיב את אברה מנגיסטו להוריו.
