בלון תבערה הגיע לפאתי אשדוד.
בבת אחת נזרקת ארבע שנים לאחור. מלחמת צוק איתן. מנועי המלחמה כבר כמה שבועות מתחממים ועושים רעש, אבל איכשהו מנגנוני ההדחקה שלנו עובדים שעות נוספות, וגם אם ברור לנו שהסבב הבא הוא בלתי נמנע, אנחנו מתמקדים בשגרה. עד שמגיעה ההבנה שהנשק הפרימיטיבי של עפיפוני ובלוני התבערה והחבלה מתקרב אלינו ממש, אל טווח ה-40 קילומטר.
השבוע נתקלתי ב”חזון המועצה” (מועצה אזורית אשכול), שאותו כתבה בת של חברה אהובה מקיבוץ נירים שבעוטף עזה. “החזון שלי”, כך כותבת אורי בת ה-10, “שיכירו את המועצה לא רק בגלל שאנחנו קרובים לעזה, אלא בגלל הטבע, הדרום האדום והיופי שנמצא כאן”.
אורי וחברי יישובים נוספים בעוטף עזה ממשיכים את שגרת החירום הזו כבר כמה חודשים, כשמסביבם חורשים שרופים ולב שחור וקשה. ההתייחסות שלנו לדיווחים נעה בין שילוב של שיעמום וסקרנות בתחילה, השתוממות וסולידריות בהמשך ושוב אדישות. אנחנו מקשיבים לדיווחים הקלושים בתקשורת, והם חולפים בפנינו כמו רעש לבן. סטטיסטיקות אפרוריות. כך וכך דונמים בשבוע האחרון, כך כך קילומטרים מהגדר, כך וכך אזעקות “צבע אדום”. פיהוק.
מכתבה של אורי, בת ה-10
לא רציתי להגיד לאורי שמדינת ישראל נזכרה בנירים לחלון זמן קצר כשהגיע כתב חדשות לראיין את ילדי הקיבוץ, והילדים המדהימים דיברו על המורכבות ועל הפרדה בין המחבלים לבין התושבים בעזה, הבחנה שמבוגרים רבים מתקשים לעשות.
לא רציתי להגיד לאורי שאפילו “בזכות” הקרבה לעזה אנחנו כמעט לא מכירים אותם. אני שומעת תושבים נוספים מהעוטף עולים לשידור בתחנות הרדיו השונות, מדווחים על המצב. לרוב מדובר באנשים שהאש כמעט השיגה אותם, עפיפון או בלון שנפלו בסמיכות אליהם. ואחרי הדיווח הם מתעקשים לדבר על דבר מה נוסף. על המונדיאל, על הצעת חוק רלוונטית כזו או אחרת, על מצוקת המים. מתעקשים לא להיות מוגדרים רק דרך החור הקטן של קרבתם לגבול הבוער.
בלון בשדה קרוב לאשדוד. צילום: דרום אדום
לאדישות שלי אני נותנת לגיטימציה ומתרצת אותה כמנגנוני הדחקה מתוקף היותנו “הבאים בתור”, רצון לשמור על שפיות ושגרה כל זמן שאפשר, עד שתינתן הפקודה בפיקוד העורף לשהות בקרבת מרחבים מוגנים. חשוב גם להתייחס לעובדה שמעבר להבעת סולידריות, אין לנו הרבה מה לעשות. ככל שמנסים לשבור את המונוטוניות של הנתונים והמספרים ולתרגם אותם לסיפורים אישיים, אנחנו מזדעזעים ומוטרדים לזמן מה, ועם הזמן הלב מתקהה. התרגלנו לתמונות השחורות והיום—יום משתלט עלינו ומושך אותנו לטרדות הקטנות שלנו.
נדמה שקשה עד בלתי אפשרי להילחם בזה, תחת זאת אפשר פשוט להקשיב לאורי, לבגרות ולחוכמה המדהימות שלה כשהיא אומרת: “אני רוצה שתהיה פחות הפרדה בין המושבים לקיבוצים, שיהיה יותר שיתוף. אני רוצה בסך הכול שהמועצה רק תגדל ותשפר את יכולותיה, אבל שהיא לא תשתנה מהקצה אל הקצה”.
הנה, דווקא מתוך הגיצים וגווני שחור והאפור, מצאה לה אורי קופסה של צבעים. ובנימה אישית אני רוצה לומר לאורי: את אלופה ומדהימה. והנה הצלחת, החזון שלך למועצה מעורר השראה. הרגישות שלך והבנת האיזון העדין הם מסמך אחד מלא אור שמנצח 1,000 תמונות שחורות של חורש שרוף.
