אחד בספטמבר כבר נראה בקצה המנהרה. אנחנו משננים לעצמנו בשקט: עוד מעט זה נגמר. עוד מעט נקום כולנו בזמן. עוד מעט השיעמום יפנה את מקומו לשגרה ברוכה. שנייה וחצי לפני שמסתיים החופש הגדול ניצלנו את לוח הזמנים המשובש של כולנו וקפצנו עם הילדים לסופרלנד.
בפעם האחרונה שהייתי בו הייתי ילדה, והזיכרונות שלי על אושר בדמות מתקנים נוצצים וענקיים התבררו לי בעיניים הבוגרות של היום כמפלצות פלדה שמזכירות יותר מתקני עינויים בסגנון האינקוויזיציה.
לפני שנכנסנו בשערי האתר כבר שמענו את צווחות האושר מקפיאות הדם של הילדים. התברר לי די מהר שמדד הפחד עומד ביחס הפוך לגיל. ככל שהגיל נמוך יותר, התשוקה לאימה והנכונות להתנסות במתקנים מפחידים יותר עלתה משמעותית.
מצאנו את עצמנו עומדים מבועתים מול חיים בן ה-10 שעלה שוב ושוב לרכבת ההרים המזעזעת שבה הוא טס במהירות עצומה כשהוא הפוך ומטולטל באוויר שוב ושוב.
מלכי רוטנר. צילום: לירון מולדובן
“זה עושה לי פרפרים בבטן”, הוא הסביר לנו בעיניים נוצצות. לא יכולתי שלא לחשוב על הגאון שזיהה את ההנאה שבפחד. על הראשון שחשב על הקשר בין הגלגל הענק בגובה 44 מטר לבין הצבעים החיים שהוא צבוע בהם.
במחשבה שנייה זה היה נראה לי די פשוט: אנשים תמיד נמשכו לקצוות ולפלרטוט עם המוות. יעידו על כך עשרות רבות של מטפסי הרים שמסכנים את חייהם, אבל לא יכולים לוותר על תחושת הסיפוק שמתלווה לזה. בתוך המרחב הצבעוני הזה מאפשרים לילדים ולבוגרים לדגדג את הפחד האמיתי הזה, אבל עדיין להיות מוגנים ובטוחים.
זה מוביל אותי למחשבה על אומץ. אנשים רבים נוטים להגדיר אומץ כהתגברות על פחד. אני עצמי בדיאלוג פנימי מתמשך על משמעותו של האומץ. האם התגברות על הפחד תלויה באי מודעות לסיכונים? האם המושג “אומץ”, שאנו נוטים לו הערכה רבה מאוד, הוא בעצם מילה נרדפת לטיפשות? ילדים ונערים מאופיינים בעיוורון לסכנה, כך גם שוטים או אנשים בהכרה מעורפלת, תופעה שחולפת כשמתבגרים.
מתי אנחנו מפסיקים לפחד? לרוב זה לא קורה כשמתברר לנו שהסכנה אינה ממשית. זה קורה או כשאנחנו מתעלמים ומתכחשים לסכנה או כשאנחנו מחליטים לקחת את הסיכון. בחינה רציונלית וחכמה של אלו ואלו הייתה משתקת אותנו לחלוטין ומשאירה את האנושות הרחק מעבר לקדמה.
ישנו סוג מסוים של מקרים שלמרות הסיכונים צריך להשתמש בהם באומץ. אלו מקרים שהמציאות הקיימת גרועה כל כך ששינוי חייב להיעשות. מקרים של אין ברירה. כמו נחשון בן עמינדב שקפץ אל הים כשהמצרים רודפים מאחורי בני ישראל ומצמצמים את הפער. מקרה כזה, על אף שתוצאותיו היו יכולות להיות טביעה המונית של עם שהרגע נמלט אל החופש — היה שווה את הסיכוי. או מקרה כמו של רב סרן רועי קליין ז”ל שקפץ באומץ על רימון שהושלך לעבר הכוח שעליו פיקד כדי למנוע הרג של חייליו. בית הספר עוד מעט פותח את שעריו לשנה החדשה, אבל הלימודים המשמעותיים קורים פעמים רבות דווקא בחופש הגדול.
