אני לא פוגשת חירשים בקפה השכונתי, אני לא נתקלת בעיוורים בקניון ואני לא רואה ילדים עם אוטיזם כשאני הולכת לעשות שופינג בזארה, ואת זה הגיע לזמן לשנות. מהשורש. מגיל גן ובתי ספר יסודיים ואילך וזה העיקר.

אני, בחורה נורמטיבית עם משפחה נורמטיבית לחלוטין, שמתגוררת באשדוד רוב חיי, זוכרת את הפעם הראשונה שבה נחשפתי לילדי תסמונת דאון. היא הייתה כשהייתי פעילה בתנועת הנוער הצופים השתתפתי בקייטנה מיוחדת שהתקיימה במרכז הקהילתי ברובע ד’. זה היה שבוע אחד בקיץ אחד וזהו.

מאז עברו חלפו הרבה שנים, והפעם האחרונה שבה נחשפתי הייתה לפני פחות מחודש. הכרתי בחור אשדודי בשם מורן עם מגבלות שונות שאיתו נפגשתי לריאיון אחרי שסיים בציונים גבוהים מאוד לימודי הנדסאים.
לאחרונה כולם מדברים באשדוד על אנשים עם מוגבלות, שזה נהדר ביחס לזה שרוב חיי אף אחד לא דיבר איתי על אנשים עם מוגבלות.

ההורים של “הילדים המיוחדים” מפגינים וחוסמים כבישים כי בעיריית אשדוד החליטו לשלבם בכיתות גן בבתי ספר. אבל ההורים לא מסכימים על האופן שבו התהליך הזה נעשה וקוראים לחלק מגני הילדים שהותקנו לכך “מקלטגן”.
נשמע מורכב ומסובך הרבה יותר ממה שאנחנו באמת מבינים, אבל באותה הנשימה נדמה שרק להורים הספציפיים הללו אכפת, ורוב האנשים לא מתעניינים, ומצד שני אלו בעירייה שמנסים לספק פתרונות לשילוב (איזה יופי שמישהו החליט ללכת על זה ולא לפחד) מקבלים בראש על כך שהם עושים טעות.

אני רחוקה מלהבין את ההורים לילדים המיוחדים. ראשית, אני עדיין לא הורה. ושנית .אני לא מכירה בסביבתי הקרובה אף אחד עם מוגבלות כזו או אחרת. מי אשם בזה? הגננת שלי? המורה שלי תמי מכיתה א’? רכזת השכבה שלי בתיכון? אולי הצבא? (הבנתם את הרעיון).

האמת היא שאני מתביישת וכועסת. מישהו היה צריך להסביר לי וללמד אותי כיצד לתקשר איתם ולא להסיט מבט הצדה כדי להימנע מבהייה ולטישת מבט מלא ברחמים או שופט כשאני רואה אותם כאילו בטעות בצד השני של הרחוב.

אז מה עושים?

אני מבינה שיותר קשה להורים לילדים בחינוך המיוחד מאשר להורים לילדים “רגילים”, אני יודעת שיש דרישות ודרך להביא לשילובם בחברה הנורמטיבית — לתת להם הזדמנות להיות חלק — לאהוב, להתפרנס, לפתח תחביבים, ללמוד וכל דבר שכל אדם אחר רוצה להשיג בחייו, ואני רואה שהם מפגינים וזועקים. ובכל זאת קל לי להיות אדישה כי זה לא נוגע לי, אם תרצו בדיוק כפי שלתל—אביבים לא אכפת מזה שנשרפים דונמים שלמים ביישובי עוטף עזה או שיורים עליהם טילים.

לכולנו יצא להרגיש מתישהו שונים, לא מחוברים לקבוצה מסוימת, או כמו “עוף מוזר”. יתרה מכך, אנחנו כל הזמן מנסים לבדל את עצמנו, לקרוא לעצמנו אחרים. אם כולנו היינו אותו הדבר, העולם היה משונה ומשעמם.

שוני הוא יציאה ממקום מוכר למקום חדש — לטוב ולרע, הוא נטישת המוכר והידוע לטובת משהו אחר. לכולנו יש פחדים וזה בסדר. יש אחת שפוחדת שתישאר רווקה לנצח, מישהו אחר פוחד להשתגע, אחר פוחד להפוך לקלישאה שהמורה שלו מהתיכון זרקה לו פעם ולהישאר כל החיים “פוטנציאל לא ממומש” ומישהו אחר מפחד מהפחד.

אנחנו לא עושים אף לא מאמץ קטן אחד כדי לשלב אותם בחיים שלנו. אפשר לבקר אותנו ולומר שאנחנו אטומים, מרוכזים בתחת של עצמנו ואגואיסטים והגיע הזמן לקבל את הביקורת הזו ישר לפרצוף, כמו כאפה מצלצלת ולפקוח את העיניים, ואפשר להבין שכל זה קורה בדיוק מכיוון שעד היום לא נעשה צעד אמיץ, גם אם הוא לא מושלם מבחינת כל התנאים, לשלב את הילדים המיוחדים בחברה הנורמטיבית.

מבחינתי, מישהו אזר אומץ ענק והחליט לשלב אותם בכל מחיר. לעשות את הצעד הראשון. ללכת על זה, לנסות לשנות משהו מהשורש. ואיפה? דווקא בקרב הדור החדש, שנתפס כדור הטכנולוגי שיודע ורואה הכול עוד לפני שהספקנו לחשוב על זה.

ככל שהגילים שלהם קטנים יותר ניתן למצוא חמלה וקבלה של האחר, לפני שהם הופכים ל”מפלצת שיורה ביקורתיות”, וזה הצעד הנכון לעשות, כדי שבעוד 20 או 30 שנה אף אחד מהם לא יתעורר פתאום ביום בהיר אחר ויתמלא בתסכול והלקאה עצמית על זה שהוא לא מתייחס לנתח שלם באוכלוסייה — בדיוק כמו שאני מרגישה עכשיו.

נכון, אנחנו צריכים להתמודד עם עצמנו ועם החיים ועם הדרישות של ההורים שלנו, הבוס בעבודה, בני הזוג שלנו ומה לא. אבל הגיע הזמן שנתחיל לחשוב על האחר והשונה. אם כל אחד יעשה צעד קטן לשילוב, העולם באמת יוכל להיות טוב יותר. העולם נשמע גדול? בואו נתחיל מאשדוד. גם גדול עלינו? בואו נתחיל עם השכנים שלנו בבניין שבו אנו גרים או בבניין ליד.