לפני כמה שנים הבנתי שבכל פעם שאני (וכל אדם אחר) משתמשת במילה "אבל", אני מבטלת את החלק הראשון שבא לפני המילה הזו. למשל: ״אני ממש רוצה להגיע לבקר, אבל אני ממש עסוקה בשבוע הקרוב״, כך שיכולתי לומר רק שאני עסוקה בשבוע הקרוב מבלי לתרץ. כן, המילה "אבל" הופכת את כל מה שנאמר לפניה לתירוץ, גם אם לא ממש התכוונתי, ולי נמאס לתרץ תירוצים, אז אני משתדלת לדבר ישר לעניין.
אז הנה העניין: אתם יכולים שלא להסכים איתי או עם כל אדם אחר, להתנגד נחרצות לדעותיי, לחיות הוויה חשיבתית ומעשית שונה ב-180 מעלות, וזה בסדר גמור, אבל (בדיוק, אפשר להתעלם מהמשפט עד כאן ולהתרכז במה שמגיע עכשיו) אין לכם זכות לנסות לסתום פיות, אין לכם זכות לבטל דעה של מישהו אחר, בטח ובטח שאין לכם זכות לגדף, לקלל, לתקוף או להקטין מישהו רק מכיוון שדעותיו שונות משלכם.
הכי קל להיות אקטיביסטים של מקלדות בימינו, ובמקרה שפספסתם אנחנו בימים רותחים לא רק מפני שאנחנו בחודש אוגוסט החם, אלא מכיוון שהבחירות המקומיות אוטוטו מגיעות.
קל לבשל ולתבל כמעט כל תוכן שמתפרסם ברשתות החברתיות: לוקחים אגו, מערבבים אותו עם מנת עצבים ותסכול גדולה, מתבלים ברוע וניסיון לגרום לנזק ופגיעה בדמות פיקטיבית של טרולים. בנוסף לכל אלה, מקלפים תקשורת בינאישית, רכות וניסיון להבין או לכל הפחות לכבד את דעתו השונה של הצד האחר, זורקים הכול יחד לפח ומתבלים בסוף ביותר מדי לימון לתחושת חמיצות גבוהה וזורקים את הכול יחד לתוך התנור החם של הרשתות החברתיות, הפייסבוק.
היד הפכה קלה על המקלדת, והרבה פעמים בני אדם דבקים בעצמם ובדעותיהם מבלי לעצור רגע ולראות מי או מה עומד בצד השני. הכי קל לא לשאול, לנתח לבד ולתת פרשנות נוחה ומתגוננת, מאשר לדבר, לבדוק, לשאול שאלות ולנסות להגיע להבנה מול הצד השני.
אפשר לשאול, אפשר לומר שאתם לא מסכימים ולנמק את דעתכם, והכי מתבקש ורצוי לנהל דיון מכבד, לכו תדעו, אולי תצליחו לשכנע את הצד השני, והוא יחליט בעצמו שטעה או לפחות יסתכל על הדברים מנקודת מבט אחרת. מה שבטוח זה שברגע שדיון או ויכוח כלשהו הופך לתוקפני ואלים, אף אחד כבר לא ממש מעוניין לשמוע מה שיש לכם לומר ובטח שלא מקשיב לדבריכם.
היד קלה על המקלדת וזה לא קשור רק לתקופת הבחירות.
אנשים חסרי סבלנות באופן כללי. מה שמביא בחורים לא להתחיל עם בחורות כמו פעם מחשש שהן יעשו צילום מסך ויעבירו הלאה או יפרסמו אצלן, אנשים בכללי עושים שיימינג מבלי לחשוב על השלכות או לבחון אם זה מוצדק, והכי גרוע זה שכולם הפכו לצלמים של סרטונים דוקומנטריים כשהם נתקלים באירוע יוצא דופן של אלימות ובמקום להתפזר מהמקום או להפריד ולהרגיע רוחות הם מתעדים הכול ומפרסמים כדי אולי לתפוס את החדשות הבאות שיביאו להם המון לייקים ושיתופים ברשתות החברתיות.
מתי שכחנו שמאחורי כל מחשב או מסך יושב אדם עם רגשות וחיים אמיתיים? איך קרה שפספסנו את זה שהסוציולוגיה קודמת לטכנולוגיה? למה יש תחושה של ניסיון לרמוס כל אדם שדעותיו שונות משלנו, במקום הבנה שאולי יש עוד דרך להסתכל על הדברים, ואולי — רק אולי — אפשר ללמוד משהו חדש דרך אדם אחר, גם אם זה משהו קטן? ואולי זה בכלל משהו גדול?
במקום לריב ולחרחר עצבים כל היום, עדיף להתרכז בטוב. לפרגן לאנשים, לזרוק מילה טובה למישהו אהוב, להחמיא לאחרים. כל הזמן אומרים שעם ישראל מתלכד רק כשקורה איזה אסון ופתאום כל הלבבות נפתחים, אולי נוכיח אחרת? אהבה מביאה אהבה, שווה לנסות.
