מגיל קטן מרחיקים מאיתנו את כל הרע שקיים בעולם ואומרים לנו להיזהר, לשמור על עצמנו, לשקול מילים וצעדים, לבחור בקפידה את האנשים הקרובים לנו, לבטוח אך ורק בעצמנו ובתחושות הבטן שלנו. לפעמים זה עובד ולפעמיםף האינטואיציות שלנו בוגדות בנו ואנחנו מאבדים אמון בנו, ואז לכי תבני אמון מול עצמך מחדש.
שנים שמלמדים אותנו להיזהר לקחת סיכונים, שומרים עלינו, רק שלא ניפול, ובטח שלא יהיה שם אף אחד שיראה את הנפילה והמכה הכואבת. זה לא יועיל לאגו שלנו. אף אחד לא מעז לתת לנו את הדחיפה מהצוק כי הוא יודע שנצליח לפרוש כנפיים ברגע הנכון, ובטח שאין אף אחד שבוטח בנו שגם אם נתרסק, מקסימום נכאב, נדמם קצת ונצליח לקום בכוחות עצמנו. יתרה מכך, לאנשים הרבה יותר נוח להיות לידנו ברגעי ההצלחה, לתת יד ביד ולצעוד בגאון ובטחה ופחות נמצאים שם לתת לנו יד ולעזור לנו לקום ברגעים הקשים (חוץ מהפייסבוק – שם אנשים אוהבים לעזור ולפרגן כשרע לך, ולרוב פחות מפרגנים כשטוב לך).
כל הזמן משווים לאחרים שיהיה לאן לשאוף, מדמיינים איך יכול היה להיות אילו רק, מעודדים אותנו לגדול, להתפתח, ללמוד ולחלום בגדול, לאכול את העולם עם העיניים ושאר החושים ולא להתבייש לעמוד על שלנו, גם אם שלנו שונה ממה שהקבוצה חושבת שנכון, ואז ברגע שאנחנו עושים משהו שונה, אמיץ ונועז שהם לא היו חושבים לרגע שבכלל היה חלק מהאופציות שלנו, הם מנסים לכבות אותנו. איך העזנו בכלל לצאת מהגבולות הקיימים?! מצד אחד, לא להסתפק בקיים; ומהצד השני, אם רק הצצנו למקום אחר, מנסים לעקור לנו את העיניים.
באווירת הסליחות. צילום: חן בוקר
מלמדים אותנו איך להתנהל באהבה, אבל פחות איך להתמודד עם כאב לב. מסבירים לנו שאהבה צריכה לבוא עם פרפרים, ופחות מסבירים איך נראית האהבה אחרי שהפרפרים נעלמים. לא מגלים לנו שאם לא נאהב את עצמנו באמת ובתמים, לעולם לא יצליחו לאהוב אותנו באמת. לא מסבירים לנו שהאהבה יכולה להיגמר. לא מתקנים אותנו לגבי זה שההפך מאהבה זו לא שנאה, אלא אדישות.
מגיל קטן מסבירים לנו שאסור, או רצוי לא, לעשות טעויות. טעויות נתפסות כדבר נוראי, במיוחד כשאנחנו עושים אותן. ואז לפני שאדם אחר צריך למחול לנו, אנחנו צריכים למצוא דרך לסלוח לעצמנו על שטעינו, להביט בעצמנו במראה, בלבן של העיניים, לבלוע את הרוק, לנגב את הדמעות ולנסות לתקן. אף אחד לא מלמד אותנו שמספיקה פעם אחת בודדת להתנצל, לתקן ולשפוך את הלב בכנות אל מול האדם שטעינו מולו, ושאם הוא לא סולח בפעם הראשונה, הוא כבר לא יסלח לנו, כך שעלינו לשחרר, אצלנו וממנו.
היו ימים שהייתי מוצאת את עצמי מלקה את הלב שלי בכאב על טעות בודדת ולא מכוונת ולא מבינה מה עוד אני יכולה לעשות כדי לגרום לצד השני לסלוח. כל ניסיון נוסף של סליחה ומחילה הביא את הצד השני להתבצר יותר ויותר בעמדתו הכעסנית והפגועה, ואני? שנאתי את עצמי ואת הטעות שלי עד חרפה נפשי.
היום אני רכה יותר ונוטה יותר לסלוח. אני מבינה שאם עשיתי משהו ולא התכוונתי לפגוע בדרך, שאולי איכשהו התפקששה, כל עוד הכוונה שלי הייתה טובה, אני יכולה להפסיק לכעוס על עצמי. אני מבינה שכל אדם שונה ממני, בדעותיו, מחשבותיו ומעשיו, ושתמיד ניתן לפתור הכול בתקשורת אישית, בתשומת לב, באהבה ורצון טוב, ומבינה שיש גם כאלה שלא רוצים לתקן, להתנצל או לסלוח. גם להם אני סולחת.
