פעם הייתי מגיעה לחתונות וצוחקת על זה שלחברים שלי נגמרו החיים, מרחמת על ההורים ביניהם שמתעסקים כל היום בגידול ילדים ואין להם זמן לעצמם ועל הנשים מתוכן שנדמה כאילו ויתרו על עצמן ועושות כמעט הכול, אם לא הכול, כדי לרצות את ה”גבר” שלהן, שספק אם מעריך אותן.
עם הזמן הבנתי שהבדידות עולה לי ביוקר והופכת אותי לכועסת וזועפת במסווה של ציניות עוקצנית ושנינות יתרה ושאני צריכה להפסיק לבקר את כולם סביבי, ובעיקר את עצמי, או במילה אחת – להרפות, כי זוגיות ואהבה לא מגיעות אף פעם כשלוחצים עליהן ואף על פי שתפיסתית מעולם לא היה לי קל – לא לעשות כלום, עדיף היה פשוט לא לעשות כדי לא להרוס עם האובר כנות והאמת שלי.
היו תקופות שחשבתי שמאחורי כל אדם נחמד מסתתר אינטרס כלשהו, שאי אפשר לסמוך על אף אחד ושעדיף וטוב לבד כי אם לא נותנים לאף אחד להיכנס ללב, הוא בטח לא יכול להכאיב. אחר כך גיליתי שגם כשאני בוטחת או לא מצפה לשום דבר ואוהבת אנשים, הם מרשים לעצמם לפגוע בי, כי מבחינתם כל מה שהייתי מעבירה להם זה שאי אפשר לגעת או לפגוע בי – אשת הברזל והחומות כלפי חוץ ורכיכה מבפנים עד שכבר לא היה לי כוח לעצמי.
החיים כמשל
לקח לי זמן להבין אותי, ללמוד להקשיב לאינטואיציות שלי, לחזור להיות כיפית. אחרי שהבנתי שאני חיה בדיסוננס ביני לבין עצמי, החדרתי לעצמי כמו מנטרה שאני חייבת להפסיק להיפגע, כי באמת שזה לא משנה מה אני אעשה, אני לא יכולה לשלוט על אנשים אחרים מלבד עצמי, לא על מה שהם אומרים או עושים, והגיע הזמן להתוודות ולומר שאני רגישה. מאוד רגישה. לוקחת ללב, וגם כשלא אכפת לי הכי אכפת לי בעולם.
עם כמעט 7,000 עוקבים בטוויטר, מעל 2,000 עוקבים באינסטגרם, 5,000 חברים בפייסבוק, בן זוג וחברים סביבי, עדיין יש רגעים שבהם אני מרגישה לבד. לפעמים אני נמצאת ולא נמצאת, צוללת במחשבות. בפעמים אחרות אני כאילו תלויה על הקיר, ויש עליי כל מיני קישוטים וזה נחמד אפילו, נראה לא רע מרחוק, אבל כשמתקרבים רואים פגמים. וגם אם לא רואים, אני יודעת שהם קיימים, כי אחרי הכול, גם אני בת אדם. עוד אחת. לא מיוחדת, ודווקא מהסיבה הזו אני יכולה להרפות.
אין לי צורך להתאמץ מדי לשכנע אחרים בדעתי ולגרום להם להבין אותי. אני מזמן לא מתאמצת להראות תוכן ועומק ודעתנות לגבי דברים כי יש ציפייה כלשהי ממני לומר משהו בנושא.
עם התחושות האלה בדיוק אני מקווה שבקרוב אעשה צעד רציני ראשון אל עולם חדש עבורי, כאחת שלא מנסה לרצות אף אחד, אלא עושה למען האחר והכלל מתוך אהבה אמונה ואג’נדה; עם רגליים על הקרקע והבנה שאני לא מספיק חשובה ושבדרך כלל לא מדובר בי אלא במשהו גדול יותר; בידיעה שזה בסדר לפחד לא להצליח, אבל לא מפחדת לנסות ולהיכשל כי עצם הניסיון והצ’אנס הם הדבר החשוב באמת; בלי לפחד לאבד חברים קרובים וטובים שהתגלו כפחות טובים מהקרדיט שנתתי להם – שלא פרגנו ואפילו לכלכו; ועם הידיעה שכנראה לעולם לא אצעד באמת לבד, כי הצלחתי לבנות סביבי מעגל חזק, יציב ומלא באהבת אמת של משפחה וחברים שפשוט שם בשבילי.
החיים הם כמו משחק וידיאו, גם אם אני מרגישה שאני נותנת את ה-100% שלי, לעולם לא אדע מה יביא הצד השני, ולכן אני לא יכולה לדעת לעולם מה יקרה מראש. החיים לימדו אותי שכשאני באמת אוהבת אותי הרבה יותר קל לאהוב אותי, כך שהדבר היחיד שאני כן יכולה לדעת הוא מה אני מביאה ל”משחק”, ואני באה כשאני בוטחת ואוהבת את עצמי עם כל מה שאני.
