בסוף שבוע שעבר נסענו לחופשה קצרה ברומא. העיר העתיקה והיפיפיה הזו קיבלה אותנו בחיבוק ומרחבים עוצרי נשימה. המוני תיירים כמונו עוברים מדי יום באתרים התיירותיים הפופולריים, נושמים את ההיסטוריה, מגגלים כדי לקבל עוד מידע על מבנים המתוארכים לשנת 80 לספירה.
ציפורים לבנות חגות מעל הפורום והקולוסאום המוארים בפרוז’קטורים, צמרות עצים פסטורליים, מזרקות שתולות ברחבי העיר מזמנות אליהן מטבעות ומשאלות. ומעל הכול: שלווה אירופית, מהסוג שגורם לך לתהות מול אילו איומים מתמודד צבא איטליה? מה הם יודעים על בעיות קיומיות?
לא, זו לא אשדוד. צילום: מלכי רוטנר
ואז נחתנו ביום ראשון היישר לתוך שטף החיים הישראלי. באינסטינקטים טבעיים חזרנו לפקוח עין על התור בבדיקת הדרכונים, כי איבוד ערנות קצר יכול לגרום לאובדן המקום שלך בתור. חזרנו לשלטי החוצות וללכלוכים הרעים של סבב הבחירות השני.
כדי להדגיש את העובדה שכאן זה לא אירופה, יום למחרת חזרנו גם עמוק לתוך סבב הסלמה חדש, לדיווחים הקשים על כוח צה”ל שביצע פעולה מורכבת ועל קצין בכיר הרוג מכוחותינו, לדיווחים המטרידים על ירי בלי פוסק לעוטף עזה והשבתת הלימודים.
ההשוואה הייתה בלתי נמנעת. רגע אחד הייתי עמוק בתוך ההתלבטות הקשה איזה טעם גלידה לבחור ואחריו נזרקתי למציאות האמיתית שאופפת אותנו.
כבר בשדה התעופה נלקחנו, כל אלו הנוסעים לישראל, לקצה השדה ועברנו בידוק הדוק ומחמיר, הרבה יותר מכל השאר. כאילו הכול מגיע בקושי, הכול דורש מלחמה. הבחירות המקומיות משמעותיות כל כך וחורצות גורלות, חוסר הוודאות לגבי המצב הביטחוני, תכנונים קצרי מועד, כי מי יודע מה יהיה מחר ובעוד שבוע.
אפילו ההליכה ברחוב שונה כל כך. ברומא הרחובות מרוצפים באבנים קטנות ויוצרות מדרכה לא אחידה שמעמיקה את התמונה הציורית של הנוף, וכאן ההליכה הפכה להיות מהירה, מלווה בעיניים מתרוצצות וחישוב זריז מהו המרחב המוגן הקרוב ביותר שאליו אני יכולה להגיע תבוך 45 שניות.
ברומא מים נשפכים מכל כיוון, נהר אדיר שחוצה אותה, מזרקות אינספור מפוזרות בכל פינה, וכאן רננה רז מזכירה שישראל מתייבשת.
כשטיילנו ברחובות רומא אנשים רבים אמרו לנו “שלום” בעברית, מצביעים על הכיפה של אהרון בעלי, מחייכים בשמחה ובלב פתוח. וכאן פעמים רבות הכיפה משייכת אותנו למחנה של ה”הם”, אלו ה”לא שייכים”.
אבל חזרנו, ואף על פי שזה היה רק לפני כמה ימים, כבר שכחנו כמעט את השלווה השטחית ההיא. כבר חילקתי אינספור לבבות בפוסטים על המצב הביטחוני, קראתי ושמעתי (יותר מדי) רפש בחירות נמוך על המועמדים לראשות ירושלים וערים נוספות.
אני שוב ישראלית, במלחמה מתמדת על הבית, על החינוך, על שוויון הזכויות. וגם שוב מחובקת בהבל פיות חם של מדינה צפופה עם הרבה חזונות אבל גורל אחד וערבות אחת. ותקווה.
