מה שהתחיל כקוריוז של חבר מועצת העיר הטרי אלי נכט, שביקש מהנהלת״ביג פאשן להציב עץ אשוח זוהר ומנצנץ כאות הזדהות עם חג הנובי גוד (חג כניסת השנה האזרחית החדשה בפי יוצאי חבר העמים) ונענה בחיוב, הופך אט אט למשבר פוליטי בהתהוות.
אלי נכט כבר העלה סרטון תודה להנהלת הביג פאשן על רקע עץ האשוח ובסגנונו הייחודי איחל שנה טובה לתושבי העיר, כאילו מדובר באירוע שגרתי החוזר על עצמו מדי שנה.
אבי אמסלם, ממלא מקום ראש העיר מטעם ש”ס, מיהר להגיב בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו, הביע מחאה מרה על היוזמה ופנה להנהלת הביג שתסיר את ״החרפה״, כלשונו, באופן מיידי. עוד הוסיף אמסלם בפוסט: ״זה כבר לא נושא בין חרדים חילונים, בין שבת לחול. זה משהו שנועד לפגוע בכל מי שמגדיר את עצמו יהודי, מסורתי, חילוני, דתי, חרדי יהודי!״
מה שנתפס בעיני אלי נכט כעידן חדש בעיר אשדוד, עידן שבו יש רוב חילוני במועצה, מאפשר לדידו להוציא החוצה את הסמלים החילוניים ששכבו במרתף והעלו אבק. הראשון שבהם הוא עץ האשוח, אותו עץ שמסמל יותר מכול את הנצרות ואת כל מה שלא דתי, יהודי.
ביקום מקביל מדובר סך הכול בעץ מנצנץ, אווירה בינלאומית וקפיצה קטנה לחו״ל. הביג פאשן גם נראה כמו שדרת רחוב ניו—יורקית, ואחרי הכול, מדובר ביוזמה פרטית על שטח פרטי, אז איפה הבעיה? בדרך.
אלי נכט כמו אלי נכט מכיר דרך משלו לעשות את הדברים. זה התחיל בנאום הלא כתוב במועצה, שחרג באופן משמעותי מהזמן שהוקצב לו, וזה נמשך בהזמנה לאירוע עץ האשוח בביג פאשן בערב כינון מועצת. כבר אז אמר הקהל את דברו בקריאות בוז, לאו דווקא בעקבות התוכן כמו הניצול הציני של הבמה לפרובוקציה. נכט, שלא התרגש במיוחד, לא ייתן להזדמנות כזו לעבור מתחת לידיים בלי להדליק את השטח ולקחת מנה גדושה של תשומת לב.
בישיבת המועצה שהתקיימה בשבוע שעבר יכול היה נכט להעלות את עניין עץ האשוח בפרט ואת סוגיית חג הנובי גוד בכלל. הוא בחר להתעסק בתקציב השח-מט במקום ולהשאיר את הפיקנטריה לתקשורת. למה? ככה.
הנובי גוד, למי שלא מכיר, הוא חג לציון תחילת השנה (ברוסית: השנה החדשה) של יוצאי חבר העמים, והוא מצוין בשמות אחרים בהרבה מאוד מקומות ברחבי העולם. אין לו באמת סממנים דתיים ולא נאמרת בו שום תפילה, מדובר בארוחת ערב חגיגית, באירוע משפחתי או חברי, שבהם מציינים בעיקר את המעבר משנה אזרחית לחדשה — ״ראש השנה למניינם״ יגדירו זאת בשפה דתית.
במדינות חבר העמים נהגו לחגוג אותו כחלק ממסורת החיים במדינה שבה חיו. כשהגיעו לארץ, הבינו שעץ אשוח ״לא בא טוב״, והחגיגה הפכה לסוג של אירוע פנימי בתוך הקהילה בפרופיל נמוך.
נשאלת השאלה: איך קהילה כל כך גדולה וכל כך משמעותית במדינה בכלל ובאשדוד בפרט החרישה צורך כזה בסיסי במשך עשרות שנים?
איך לא הצליח אף נציג של הקהילה (והיו לאורך שנים נציגים בכירים) לטרוח ולהסביר על המשמעות, על החשיבות, על הצורך והגעגוע לחג? הרי כל עדה (וברוך השם לא חסרות עדות באשדוד) הצליחה עד היום לגרד איזה חג ייחודי שנהוג היה בתפוצות לחגוג ברוב הוד והדר, החל מהמימונה של המרוקאים, דרך הסיגד של האתיופים, יום יהדות גאורגיה של הקהילה הגאורגית ואפילו סעודת יתרו של הטוניסאים שנחגג כבר על בסיס שנתי במשכן לאמנויות הבמה. יש עוד עשרות דוגמאות של קהילות ממדינות שונות שהצליחו להשיג אירועים מכוננים מתרבותם בגלות ונחגגים כאן בישראל ומתקבלים באופן טבעי.
אז איך קרה שדווקא הקהילה הגדולה של חבר העמים לא הצליחה להוציא את הנובי גוד עד הפרובוקציה של נכט. עצם העובדה שחלק משמעותי של הקוראים לא שמע מעולם על החג אומר שמדובר במחדל הסברתי גדול של נציגי העדה לאורך השנים.
אפשרות נוספת היא שמדובר בבחירה מושכלת של יוצאי חבר העמים להשאיר את החג הזה קטן ושלהם, מחוץ לכותרות ומחוץ לפרובוקציות, לקנות בשקט את האוכל שלהם בחנויות שלהם, את הקישוטים והעץ המנצנץ שהזמינו ב-ebay בלי לתת דין וחשבון ובלי שהילדים יתויגו כגויים רחמנא לצלן. אולי עדיף ככה, בשקט, איש איש וחגיו, איש איש ומנהגיו.
נשאלת השאלה: האם העובדה שאלי נכט הקים את ש״ס ואגודה על הרגליים טובה ל”רוסים” שייאלצו עכשיו להתגונן? האם הגיע הזמן לשים את עץ האשוח על שולחן הדיונים העירוני ולפתוח אחת ולתמיד את סוגיית נובי גוד — פנינו לאן?
נכון לדקות אלו הצבת עץ האשוח משרתת בעיקר את חבר המועצה, שהולך לספק לנו לא מעט כותרות בקדנציה הקרובה, ואת הביג פאשן, שאותם מעניינת החשיפה והסקרנות של הציבור, ואת זה הם קיבלו במנות גדושות.
אז מה אתם חושבים? האם מדובר בצורך בסיסי של קהילה גדולה שהגיע הזמן שייצא מהארון כחלק מהסטטוס קוו? כחלק מ״חיה ותן לחיות״? או שמדובר בתפוח אדמה לוהט שרצוי שיעבור דיון רציני במועצה, ינומק ויוסבר לכלל החברים החדשים והוותיקים, לדתיים ולחילונים, ויחד לקבל החלטה שמשקפת רצון כולל ולא כותרת או ספין של רק אחד מחברי המועצה.
רק בשמחות… שבת שלום.
