אם לומר את האמת הכואבת, כמעט לחלוטין שכחתי מקיומו של יגאל בשן עד שנתבשרתי, כמו כל עם ישראל, שהוא שם קץ לחייו לאחר שסבל שנים ארוכות.
אהבתי את בשן כשהייתי ילדה, ימיו הנוצצים ומלאי השירים והמשמעויות החינוכיות של הרכב "הופה היי" ללא ספק עיצבו את דמותי. היו לו בלדות של אהבה שגרמו לי להתחרט שהוריי לא קראו לי סיוון (בכלל, אין באמת שיר בעברית שנושא השיר הוא בחורה בשם חן, יש המון שמות אחרים, חן אין), "קפה אצל ברטה" שתמיד היה בא טוב ברדיו ורבים אחרים.
אם להשוות, אף שאין ממש מה להשוות, אני זוכרת שכשאריק איינשטיין נפטר בכיתי כמו ילדה קטנה, הרגשתי כאילו ממש איבדתי חבר קרוב ואפילו נסעתי לכיכר רבין להיפרד ממנו עם עצמי וזר ורדים אדומים.
גם כתבתי עליו ברשתות החברתיות, והפעם לא יכולתי לכתוב שום דבר. זה הרגיש לי מעט צבוע, כי באמת שלא ממש שמתי לב לחוסר נוכחותו בחיי כמוזיקאי ויוצר. זה כמעט מוזר, כי מתישהו בשבוע שעבר מישהו מהחברים שלי בפייסבוק או באינסטגרם פרסם תמונה שלו מתוך הופעה, ואני זוכרת שחשבתי לעצמי שאיזה מגניב שהוא עדיין מופיע ותהיתי מי מגיע בימינו אנו להופעות שלו.
בכלל, בעידן שבו תעשיית המוזיקה מגדלת כל שלושה חודשים כוכבים חדשים, לפעמים מרגיש שכוכבי העבר המשמעותיים כל כך כאילו נעלמו והתפוגגו ואפילו לא שמנו לב, ולצערי אנחנו שומעים עליהם רק כשיש עליהם איזו כתבה קשה על חייהם או, כמו במקרה הזה, בבשורה על מותם.
יונה אליאן וששי קשת בטקס האשכבה ליגאל בשן. צילום: תומר אפלבאום
יגאל בשן סבל בשנים האחרונות ולא היה לנו מושג. כל אחד מאיתנו עסוק בחייו שלו, ובתכל’ס אין לנו מושג מה באמת עובר על מושאי ההערצה הכי גדולים שלנו — מוזיקאים ואמנים כאלה ואחרים שאנחנו מאוד מחוברים אליהם (אין מה לעשות, נפלאות הן ההשפעות של המוזיקה והצלילים על נפשותינו), אלא אם הם עצמם מדברים על זה, מפרסמים את זה וחושפים את עצמם בחולשתם. והרי לא הייתי רוצה לזכור את בשן כך, הלוא כן? כנראה שגם הוא לא רצה שזה יהיה הזיכרון האחרון של אהוביו אותו, ולכן לקח החלטה לשים לכל הרע שעבר עליו סוף. סוף עצוב.
אפשר לנסות להבין אותו, סביר שקל יותר לשפוט אותו ואפשר לכבד את רצונו. אפשר לרחם ואפשר להכיל ולכאוב את לכתו.
לי, כמישהי שמעולם לא הכירה אותו באופן אישי, קל פשוט לזכור אותו ואת יצירותיו באור חיובי ורק להתהדהד במחשבותיי על בני משפחתו ותחושותיהם ובמקביל להתנחם ולכאוב את מותו, שכן לא יכולתי למנוע בשום דרך את מה שלא ידעתי, וגם מי שידע, סביר להניח משפחתו וחבריו הקרובים, לא יכולים היו למנוע מאדם שנחוש להתאבד לעשות כך.
אלמנתו מיקה התראיינה והביעה את אכזבתה הקשה מהצעד שלו. התקשורת עסקה רבות באמירתה על זה שהיא מבינה שהוא בחר ללכת בדרכו עד כדי כמעט האדרה של אקט ההתאבדות. ואני מנסה להבין עם עצמי מה אני הייתי עושה אילו, ואם הייתי בוחרת לוותר כי יש בי מחלה סופנית או דיפרסיה נפשית, ואיך אפשר בכלל לחשוב על הדברים הללו שנראים כל כך רחוקים ממני, וכמה זה תמיד כואב לאבד אדם אהוב, ומה אנשים היו נותנים למען עוד יום עם האדם שהלך.
צילום: דודו בכר
מצד אחד, אני אולי אשמע נוראית, בטח עבור כל אדם שמכיר אישית מישהו שהחליט לשים קץ לחייו בטרם עת, אבל אני קצת שמחה בשבילו, שסיים עם הסבל והכאב שהיו מנת חלקו, ועל אף הדרך הקשה והאכזרית, הוא עשה את הבחירה שלו לסיים את הסיפור.
אני עצובה, יש לי ציפור קטנה עם מנגינה של עצב ובלבול בלב, ואני לא בטוחה שאם אצא לדרך ואשיר את ה”הופה הופה היי”, העצב יחלוף. מה שבטוח, יעבור עוד הרבה זמן, גם אם נדמה היה שבשן כבר פרח מזיכרוני, עד שאשכח מזה.
יהי זכרו ברוך.
