בסוף שבוע שעבר קצת חזרנו לעבר, לגיל שבו הייתי בת 10—9 והמשמעות של “חורף” הייתה הנמכת הפעילות למינימום, הסתגרות ממושכת בבית עם גיחות הכרחיות קצרות החוצה. המילה “חורף” גם הגיעה תמיד עם עיניים דומעות ובורקות וחבילת טישו מתרוקנת.
בשכונה הישנה שגרנו בה בתל אביב איטום לא היה חלק מהנוף. חיממנו את הבית עם רדיאטור, שלרוב לא הצליח לחמם את עצמו. הדבר היחיד שהוא עשה בהצלחה מזהירה זה לחמם לנו את שמיכות הפוך ולחסוך מאיתנו את שניות הנצח של הכפור הראשוני בכניסה למיטה.
בסוף השבוע האחרון העבר הגיע לבקר. ואני, שחרטתי על דגלי את האהבה הנצחית לשמש, נאלצתי סוף סוף להודות — יש משהו מרנין בחולשה שלנו מול איתני הטבע. ישנו רוגע חמים וצמרירי בהתכנסות השקטה שלנו פנימה. יש ערך מוסף לכוסות המשקה החם מול החנוכייה, לשריקת הרוח החיצונית מול השלהבות השקטות פנימה.
חנוכה נגמר ולקח איתו לעת עתה גם את החורף הכבד, אבל הקוטביות שלו עוד מהדהדת. בתפילת “על הניסים” המיוחדת לחנוכה מסתדרים הערכים המנוגדים כמו בטבלת אקסל. טור אחד של ה”טובים” ואחד של ה”רעים”. טמאים וטהורים, רשעים וצדיקים, זדים ועוסקי תורתך.
חנוכיה דולקת. צילום: ירון קמינסקי
חנוכה במקור הוא חג הדיכוטומיות, הוא חג הנלחם בטשטוש הזהויות. מסמן טריטוריה ברורה, בלי אמצע, בלי אנשי גבול. שני צדי מתרס ברורים וחלוטים. ולמרות המהות הזו, למרות מלחמת האור בחושך הנוקבת, הוא השתרש כחג ה”ביחד”. הוא שייך לכולם. ההלכות הרבות שמלוות כל חג וכל טקס דתי מצטמצמות בחג החנוכה לשעת ההדלקה בלבד, וכל ההתנהגויות סביבו יוצרות חמימות נעימה, ואור רך מוסיף והולך בכל לילה.
דווקא בחנוכה השנה פתחנו מיני בית חולים וחדר מיון בתוך הבית. זה התחיל עם בת ה-12 שהתחילה להעלות חום ולפתח סימני שפעת. השתדלתי מאוד לצמצם את העברת החיידקים בין כל דיירי הבית, פעולה מורכבת בחלל סגור ומסוגר כשבחוץ משתוללת סערה. הצלחתי לבודד אותה, ואף אחד לא נדבק. אבל מצד שני לא הצלחתי למנוע משאר בני המשפחה לפתח וירוסים שונים וייחודיים עד שלבסוף נשארתי הבריאה היחידה בבית ותיזזתי בין “חדרי הבידוד” השונים כדי לטפל בכולם. שבת מנומנמת ומוזרה בהחלט.
ביום ראשון, הנר האחרון, התקבצנו כולנו על ממחטותינו ונעלי הבית הפרוותיות שלנו סביב החנוכייה. שורי בת ה-12, שהתחילה את החגיגה, כבר נראתה טוב יותר, השיעולים של כולם היו נבחניים פחות, ולאף אחד כבר לא הייתה בחילה או סחרחורת.
ישבנו מצונפים, מסתכלים על הנרות. הלהבות היציבות של נרות השמן והדקיקות והחמות של הנרות הצבעוניים. בחוץ הרוח שקעה, וקור יבש וצלול מילא את המרחב. ופתאום הבנתי את הסתירה בין הדיכוטומיות לטשטוש הגוונים של האש.
פתאום ידעתי שזה לא מעטים מול רבים בחוץ. אלו חלשים מול גיבורים אצלנו בפנים. פתאום זה הסתדר לי מצוין כל עניין פרסום הנס דווקא לבני הבית, כי חנוכה, למרות החיצוניות המרהיבה שלו, הוא חג של מהות פנימית ומלחמה פנימית. הוא לא חג של ניצחון אחד, אלא ניצחונות רבים ומגוונים של הרבה הרבה מעטים, שימשיכו לדלוק באבוקות שונות כל אחד עם עצמו ועם מנהגיו, כל אחד בביתו. וזה הנס המרהיב ביותר.
