השבוע האחרון של 2018 ייזכר כאחד השבועות הקשוחים שידענו אני וכמה מהחברים הקרובים שלי. אבל דווקא לקשיים האלה שעברו עלינו לא נראה תיעוד ברשתות החברתיות, שלרוב מראים בהן רק את מה שטוב וטוב מטוב, עד כדי כך שאשכרה יצא לי לעבור על הפיד בפייסבוק ובאינסטגרם ולתהות איך הכול היה נראה אחרת אילו היינו מספרים בהם את החיים האמיתיים.
אז לכבוד סיומה של 2018 הנה כמה דברים ששווים דגש רגע לפני שסוגרים את השנה, אבל הפעם לומר את האמת האמיתית בהשוואה למה שפרסמתי אצלי ברשתות החברתיות.
שנה בחיי
אחרי שנים שבהן הייתי עיתונאית וחלמתי להתחפש בחג הפורים לאפריל אוניל, השנה החלטתי ללכת על זה ולהזמין אוברול צהוב מהאינטרנטים ולעשות את זה כמו שצריך, אפילו חזרתי לתספורת קארה וצבעתי את הראש באדום. והנה הגיע היום הגדול, והאוברול היה כל כך צמוד עליי עד שכל מה שעשיתי איתו לבסוף היה תמונה אחת מגניבה שקיבלה מלא לייקים ותגובות, אבל סופו של דבר… לא באמת הסתובבתי ברחובות בדמות העיתונאית והחברה של צבי הנינג’ה, וזה היה מגה מבאס.
השנה, בחודש אפריל, בפעם הראשונה עברתי ממש, אבל ממש, לגור עם בן זוג. חתמנו על חוזה שכירות יחד, חילקנו חשבונות בינינו ותפקידים בבית (הוא כמובן אחראי על הכלים, שלא ייהרס לי הלק, ועל הזבל) והתרגשתי כל כך, הייתי לחוצה וכמעט לא האמנתי שזה אשכרה קורה. סוף סוף התחייבתי למשהו גדול ביחד עם מישהו. באינסטגרם אגב העליתי סלפי משותף שלנו במעלית של הבניין. וזהו.
בחודש יוני סיימתי פרק ארוך ומשמעותי אצלי בחיים. אם מישהו היה רואה אותי יומיים אחרי, מבינה שהתפנה לי יותר מדי זמן ועוד יותר זמן מחשבה בראש, ומבין כמה זה קשה לי תפיסתית, הוא היה בטוח שאני לא 100%, בטח כשהדמעות שהצטרפו הוסיפו לדרמה הגדולה.
כתבתי פוסט מרגש בפייסבוק שגרף יותר מדי לייקים ותגובות, ולא ממש עזר לי להבין שאוטוטו תיפתח דלת חדשה ואחרת. בכל אופן, הדבר הכי טוב שיצא מזה זה שכמה ימים לאחר מכן טסנו לחגוג שנה של זוגיות יחד במדריד, וזו הייתה החופשה הראשונה שבאמת הייתי בה בחופש מנטלי אחרי הרבה חופשות שתמיד הייתי מוטרדת ממשהו. פרסמתי תמונה שלנו יחד עם הכיתוב “חוגגים שנה ביחד. במדריד”.
כמות ההודעות שקיבלתי מאנשים שהם לא ממש החברים הכי טובים שלי והשאלות חסרות הטאקט של אחרים אחרי שחזרנו לארץ לגבי האם הוא הציע לי נישואין או לא היו ממש הזויות, ברמה של אני ממש גאה בעצמי שהגבתי לכולם וכולן ממש יפה ולא צרחתי על אף אחד מהסקרנים חסרי החיים משל עצמם שיצרו אצלי ציפייה למשהו שאני בעצמי לא ממש ציפיתי לו (פשוט התלהבתי מהרעיון לחגוג יחד שנה).
בחודש אוגוסט קיבלתי הצעה מד”ר יחיאל לסרי להצטרף אליו לרשימה בבחירות המקומיות. התגובה הראשונה שלי הייתה: “אני לא מבינה בפוליטיקה”… מאז יצא שגיליתי שאני באמת לא מבינה בפוליטיקה, אבל למדתי המון על אנשים, כמו למידה מרוכזת של שנתיים בערך בתוך חודשיים בלבד.
בספטמבר שי הציע לי נישואין כשהיינו בחופשת בטן-גב קטנה בכרתים, ואמרתי לו “כן”. מה שאתם לא יודעים שזה היה בערב הראשון שהגענו לאי ולרוע מזלנו החל לרדת מבול, אז במקום להסתובב בחוץ היינו תקועים בחדר ושיחקנו טריוויה.
אחרי כמה שאלות לפה ולשם תוך רישום נקודות מוקפד הוא שאל אותי “באיזו מדינה שי הציע לחן להתחתן איתו?” ומיד התחיל להקריא את האופציות… א- ספרד, ב- יוון… ואני מבולבלת ובהלם, לקח לי רגע להבין מה קורה (וכמובן שאמרתי לו כן). אחר כך ירדנו ללובי של המלון ועשינו לחיים לבושים בפיג’מות, מאושרים מעל הראש. מה אתם ראיתם? תמונה מרוגשת ובנאלית ברשתות החברתיות עם טבעת מנצנצת.
האמת היא ש-2018 טמנה בתוכה עוד כמה הפתעות, שאת חלקן קל יותר לשכוח, או לנסות לשכוח, וחלקן עוד לא הסתיימו כדי לספר מה באמת היה. מה שבטוח הוא שלא רק אצלי, אצל כל הסובבים אתכם ואותי, סביר להניח שקורים כל כך הרבה דברים, טובים ורעים, שאין לנו מושג לגביהם.
כי ככה זה ב-2018 – הכי כיפי ומגניב וקליל ברשתות החברתיות. כאילו אין מקום לרגשות אמיתיים כמו חרדה, פחדים, התרגשויות, אכזבות ותהיות. אולי, רק אולי, 2019 תהיה טיפה שונה וקצת יותר אמיתית, מבלי לייפות את הדברים, גם אם זה לא יביא מלא לייקים.
