חנויות רבות מקושטות בתקופה הזו בסגנון חג המולד. איילים לבנים על רקע אדום, פתיתי שלג משושים וסנטה קלאוס כגמד קשיש וחביב, וכמובן ברים ומסעדות המזמינים לחגיגות סילבסטר קופצים מכל מקום.
אבל דווקא העמדת עץ אשוח במתחם ביג נראתה, או ניסתה להיראות, כמעשה מתריס. עברתי שם בזמן האחרון, ראיתי אנשים ניגשים ומצטלמים, חלקם חשבו שהעץ לא מספיק גדול וחגיגי, רבים חלפו על פניו באדישות.
אני אהיה צפויה לחלוטין ואגיד: אין לי שום בעיה עם הנובי גוד. אני חוגגת את החגיגות שלי כמו כל אזרח כאן במדינת ישראל. כל עוד לא נעשים בחגיגות מעשים שפוגעים בסביבה, לא מובן על מה המהומה. “אפתיע” שוב ואומר: הייתי שמחה לו חגיגות הנובי גוד יחלחלו בטבעיות לישראליות, כמו שקרה למימונה (ואני בוודאי לא הראשונה שמשווה בין שניהם).
מופלטות במימונה. צילום: מאי אלפסי
אבל כמו בכל דיון רב משתתפים, חשוב לחזור לנקודת המוצא. בין בליל הקולות הצלחנו להבין היטב שישנה הפרדה מוחלטת בין חג המולד לנובי גוד.
קל להתבלבל ביניהם, הם נראים מבחוץ כמעט זהים, אבל הסיפור הוא שונה. נובי גוד הוא חג לאומי חף מכל סיפור דתי. בעיניי ישראלים דוברי רוסית שחוגגים אותו חוגגים את התרבות שלהם, את הזיכרונות הקולקטיביים והזהות שמחממת לנו את הלב. ואם נלך לנקודת המוצא של המתנגדים לציון תחילת השנה האזרחית, אני ואחיי החרדים החסידים נהיה שם עם הניטל – שמו של חג המולד ביידיש. הניטל הוא התאריך העברי ליום שבו ציינו הנוצרים באירופה את הולדת ישו (הוא מצוין בתאריכים שונים לפי עיירות המוצא השונות באירופה).
ביום הניטל הקפידו היהודים בעיירות מסוימות לא ללמוד תורה, ומנהג זה השתמר עד היום. בתי מדרש, ישיבות ובתי הספר רבים מעבירים את היום בלימודי חול או במשהו שכבר כמעט הפך למנהג: משחק שחמט. מאחורי הקישוטים המרהיבים והזקן החביב ישנו זיכרון לאומי צורב במיוחד של הרג המוני יהודים.
הסופרת אניטה דיאמנט אמרה: “יהודי שרואה עץ חג המולד חש 2,000 שנות רדיפה”. אני מרגישה שדבריה פחות מייצגים את המציאות כיום כפי שהיא נראית במדינת ישראל. האלמנט הדתי נעדר לחלוטין, הסיפור האמיתי היטשטש לבלי הכר, ואת מקומו תפסו זיכרונות ומסורת לאומיות/ חילוניות או סתם “טרמפ” שתפסו עליו החוגגים הנייטרלים.
אני לא אצא לחגוג נובי גוד, אך גם במימונה לא יצא לי להשתתף עדיין, למרות הסיפור המקסים שהיא מביאה. אחרי 70 שנה מדינת ישראל עדיין דנה בגיבוש זהותה היהודית, והיא מרהיבה כמו שרק סיפור מגוון ומלא יכול להיות.
