אני לא בנימין נתניהו, אבל גם לי יש הודעה דרמטית השבוע. אני בהיריון. הורות ואימהות זה משהו שאמנם אוטוטו יגיע אליי, אבל כמו שמעולם לא התעסקתי ביום החתונה שלי ולא ראיתי או דמיינתי עצמי תחת החופה לבושה בלבן ברגע הספציפי הזה כייחול החיים העיקרי שלי, כך גם כאגואיסטית שמודעת לעצמה, שלא אחת מתבלבלת לחשוב שהעולם סובב סביבה, כל הקטע של לאהוב מישהו יותר מעצמי כי הוא הילד או הילדה שלי תמיד היה בלתי נתפס בעיניי.
קיבלתי את זה בהפתעה בדיוק בזמן — עסקת חבילה של אושר אולטימטיבי — אהבה ומשפחה אחרי שהיו ימים שחשבתי שאשאר רווקה נצחית. ואם חשבתי שהשנה האחרונה הייתה מלאה ברגעי שיא, הנה 2019 רק התחילה, וכבר ברור שלי שאני גם אתחתן וגם אהפוך לאימא.
עם כל השמחה שבדבר, ויש שמחה גדולה מאוד, התגובה הראשונה שלי למצבי החדש הייתה שלא הייתי רווקה 34 שנים כדי לעמוד מתחת לחופה בהריון. מיד דמיינתי את האורחים שאמורים לבוא לשמח אותי ביום החתונה שלי עומדים ומרכלים, תוהים בינם לבין עצמם והסובבים אותם אם שי הציע לי נישואים כי כבר נכנסתי להיריון, ואז אמרתי לעצמי שלא ממש אכפת לי, כי אני בעצמי יודעת את רצף ההתרחשויות, והוא: קודם הציע ורק כחודשיים אחר כך גילינו שאנחנו בהיריון.
ועדיין, אני שרגילה לשים זין על מה שאנשים חושבים, לא מוכנה לתת מקום לפרשנויות שאנשים עלולים לעשות לחיים שלי, מוצאת את עצמי סוג של מצטדקת ומסבירה כרונולוגית את ההתרחשות למי שגם לא דורש את המידע, כדי לוודא מראש מניעה של טעויות מחשבתיות אצל אנשים, תוך שאני מנסה להבין למה בכלל כל כך אכפת לי.
אני צריכה להודות על כך שנקלטתי להיריון בכזו פשטות, בעוד יש נשים שעוברות אינספור טיפולים ודוחפות הורמונים בכמויות וגם לא תמיד מצליחות.
אני צריכה להפסיק להיות אגואיסטית ולחשוב רק על עצמי, להבין שיש סדרי עדיפויות אחרים עכשיו. באותה נשימה אגואיסטית — אני חייבת איכשהו להפסיק לעשן (הפחתתי, אבל עוד לא הפסקתי), לא משנה כמה זה קשה. אני צריכה לעכל את זה שאני מתחתנת עוד פחות מחודש ושממש אוטוטו נהפוך למשפחה.
אני צריכה להבין שזה בסדר שאני מלאה ברחמים עצמיים, ועכשיו, כשכבר סיימתי את השליש הראשון של ההיריון, לנסות ליהנות מהמצב החדש, כי עד עכשיו היו לי יחסית מלא בחילות וממש לא רק בחילות בוקר ומדי פעם גם הקאות. אני צריכה להפנים שבחתונה שלי אני לא אהיה רזה ויפה (ועוד בלבן, שגם ככה משמין) כמו שקיוויתי ולהתמודד עם זה שלא אוכל לברוח מהלחץ עם כמה צ’ייסרים או איזו סאטלה שתערפל לי את החושים, כי אני לא יכולה במצבי להתערפל.
אני רוצה לשמוח, להירגע, להפסיק להשוות עצמי לנשים הריוניות אחרות שנורא מתרגשות מההיריון שלהן, שמתמוגגות מעצם זה שאוטוטו יהיה להן “מינימי” קטן שלהן או של בן זוגן. אני צריכה להפסיק לצפות להתרגשות שלי, שעדיין איננה. והכי חשוב אני צריכה להפסיק להלקות את עצמי אם יש אצלי סטיות מהנורמה החברתית המקובלת. אני חייבת למצוא מקום שאפשר לעשות בו יוגה לנשים בהיריון באזור אשדוד. אני צריכה לברך את כל מה שיגיע ולחשוב חיובי ובריא. הוא רוצה בת, אני רוצה בן. אני כל כך פוחדת שלא אדע איך לגדל בת, כי תמיד היה לי יותר קל עם בנים, שאני בטוחה שזו תהיה בסוף בת, למרות שאני רוצה בן.
אני צריכה כל כך הרבה דברים ומרגישה שמצפים ממני לכל כך הרבה דברים אף על פי שתכל'ס אף אחד לא באמת בא אליי בדרישות כלשהן. וכל מה שאני עושה זה לעודד את עצמי שזה בסדר איך שזה, ושאני לא ‘לא בסדר’ כי אני לא כמו שכל ההריוניות האחרות נראות ברשתות החברתיות או בשיחות בבתי הקפה. אני חייבת לזכור שאני תמיד יכולה להאשים את ההורמונים בכל קשת הרגשות שלי והפחדים שלי, להבין שייפתח בפניי עולם חדש ולהפסיק לפחד מזה שלא יהיה לי יותר זמן לעצמי, שמה צריך לקרות יקרה, שאני אעשה את זה בקצב ובדרך שלי ומקסימום אעשה טעויות ואתקן, אלמד תוך כדי.
אני צריכה להפסיק לפחד לא לעמוד בסטנדרט או בדרישות של האנשים מסביב, דווקא הקרובים והאהובים ביותר, ולהודות בזה שאני פוחדת ושזה בסדר שלא נולדתי מוכנה להיות אימא, וכמו הרבה דברים בחיים, זה גם משהו שאני אלמד לאהוב. אני חייבת להפסיק עם ההודעות העלק דרמטיות סטייל ביבי השבוע, שתכל'ס? בעיני העולם הן נורמטיביות וטבעיות לחלוטין.
