שנה לסערת השבת. שנה סוערת שבמהלכה עברנו גם מערכת בחירות. אפשר להסתכל על הכול כניצול ציני של פוליטיקאים, ואלו לא יהיו דברי הבל מוחלטים. אך אין לי ספק שלמרות הבערת השטח שנעשתה אולי על ידי גורמים זרים ושיקוליה אולי לא היו טהורים, עדיין מדובר במצוקה אמיתית שעלתה מן השטח.
תרגום לשנת 2019 של האיזון בין היהודי לדמוקרטי. רבות נכתב על מערכת הבחירות בעיר. על אוטובוסים אחדים עדיין מופיעים כמה שלטים של מועמד זה או אחר. בסופו של דבר ראשי המחנות הניצים יושבים ביחד באותה הקואליציה. מצביעי שמעון כצנלסון לצד מצביעי יהדות התורה.
השבוע ביום שלישי חל ט’ בשבט, ציון “יום ההצלה” של האדמו”ר הקודם מבעלזא משואת יהודי אירופה. האירועים סביב היום הזה נחגגים תמיד בשמחה מוגבלת. לצד הנס הגדול שהיה בהצלתו, התרחשה שואה איומה שטבחה שישה מיליון אחרים. ובכלל, גם בתוך נס ההצלה של האדמו”ר עצמו עומדת מציאות נוראה שבה רעייתו ועשרת ילדיו עונו ונרצחו, חלקם נשרפו בעודם חיים.
הזיכרון החרדי הקולקטיבי נשען רבות על השואה. ברוב התכניות בבתי הספר הסיפורים מתמקדים בגיבורים מהתקופה ההיא. יצא לי לא אחת לדבר על כך עם הבנות שלי, לנסות להבין מהן את ראיית העולם שלהן. אני עצמי גדלתי עם סבתא ניצולת שואה, והן הגיעו לדור שבו הגישה לניצולי שואה נמוכה, ובוודאי שאין את המגע הישיר כפי שהיה לי. ניסיתי לבדוק איתן אם השואה “שלהן” רחוקה כמו מאורעות מצרים או שהן חיות אותה באופן ממשי. להפתעתי, שמעתי מהן הזדהות עמוקה עם ילדות בזמן המלחמה הנוראה ההיא. מחשבות רבות כיצד הן היו נוהגות במקומן. הערצה לאנה פרנק, ובאופן כללי התייחסות לשואה כאל משהו שקרה ממש עכשיו ויכול לקרות שוב.
השואה, אם נרצה או לא, מושרשת עמוק בנרטיב הישראלי כולו. מצד אחד, הציונות מתכתבת איתה באופן כמעט ישיר, מאידך, החברה החרדית גם היא רואה בה אירוע מעצב. האזרח הישראלי בחזון מדינת היהודים שונה בתפיסות השונות. הדור המייסד ראה את הישראלי החילוני הצבר כהתגשמות החלום הלאומי, בעוד דתיים וחרדים חולמים על מדינת יהודים בעלת סממנים דתיים מובהקים ולא רק תרבותיים.
שנה עברה מאז אותה סערת השבת, והנה השבוע יש גם את “יום ההצלה” של הקהילה הפרטית שלי, והשואה נוכחת גם בניסים של אלו שניצלו וגם באובדן של האחרים.
זו דרך אחת להסתכל על הוויכוחים בין המחנות השונים, דרך שלרוב אני לא אוהבת להשתמש בה, כי היא חוטאת בדמגוגיה ובפשטנות. אך קשה לי שלא לראות במצב הזה סוג של פריווילגיה, יהודים מכל התפוצות נמצאים יחד על אדמתם, דוברים את שפתם ומוצאים את הפנאי להתווכח ולדון על אופיו היהודי של המרחב המשותף שלהם.
