ביום ראשון בלומי, הבת הבכורה שלי, יצאה לטיול שנתי שכלל מסלול הליכה באזור עין גדי וים המלח. כאן המקום לומר: אני שונאת טיולים שנתיים. אני מתעבת את האבן הכבדה שרובצת עליי לאורך כל היום של הטיול, ומתמסמסת רק כשאני שומעת את הדלת נפתחת ורואה אותה צועדת על רגליה.
אני אימא חרדתית. הנה אמרתי את זה. כשהיא אומרת לי “טיול שנתי”, אני מדמיינת צוות חינוכי ורפואי שנכנס אליי הביתה כדי לבשר לי בשורה מרה. אני מדמיינת את מסלול ההליכה ואת הצוקים האימתניים. את חוסר הזהירות הרגעי והצניחה האכזרית למטה.
התאפקתי לא להגיד לה שום דבר, אבל בשש וחצי בבוקר כשלקחנו אותה לנקודת האיסוף וראיתי את העינים הנוצצות שלה והתיק התפוח על הגב אמרתי לה בשקט: “אולי לא?” והיא, שמכירה אותי, אמרה: “מבטיחה לך. אני חוזרת”, ויצאה בקלילות מהאוטו אל החברות הצוהלות בחוץ.
מאמינה שזה קורה להורים רבים. כולנו רוצים לשמור על ילדנו מפני הסכנות. כולנו חיים את האיזון בין הרצון לשמור את הילד שלנו באינקובטור מוגן ולגונן עליו במעקב תמידי לבין ההבנה שסטריליות יתר מתמשכת עלולה מבחינה נפשית להשאיר לו צלקות חמורות ולגרום לחסכים שיפגעו בו במהלך חייו, ומהבחינה הפיזית לגרום לו לגוף רגיש ולא מחוסן שיתמוטט מהנגיף הקל ביותר.
זה מוביל אותי למפגש של שיחה שלי עם נוער לא חרדי שניסה להבין למה החרדים מסתגרים, למה החרדים שומרים על לבושם הייחודי אף על פי שבשום מקור הלכתי אין ציווי ללבוש חולצה לבנה ומכנסיים שחורים. הבאתי להם אז את דוגמת החיסונים הטבעיים הנגרמים מחשיפה לחיידקים. על הרצון ההורי החרדי ליצור מסגרת סטרילית מגודרת בחומות מדומיינים, ולפעמים אפילו פיזיות ממש.
השאלה שעלתה מהם היא שאלה מתבקשת: לא פשוט יותר לחזק את המערכת החיסונית? לא בריא יותר לחשוף את הנוער והחברה החרדית לדעות החיצוניות הנחוות כאיום ובכך לחזק אותם?
השאלות האלה הן אולי ליבת החרדיות העמוקה ביותר. הבנת מגבלות הגוף והרוח ותפיסת עולם מנוגדת בתכלית לעמדה הליברלית. בעוד הדעה המערבית רוצה לטעון לחקר האמת על ידי חשיפה רבה ככל הניתן לכל הדעות המגוונות, שלאחריה תתקבל עמדה מדעית אובייקטיבית, העמדה החרדית השמרנית טוענת לחולשות מובנות בנפש האדם, לזירת אגרוף אכזרית אליה צנחנו, ואין לנו את השהות ללמוד את החוקים. העמדה החרדית קוראת תיגר על אותה אובייקטיביות. היא מוטה רשמית לצד אחד ומסתמכת על גורמים אלוהיים ולא אנושיים, בהבנה שאין עמדה נקייה, וגם עובדות ניתן להציג בצורות שונות, כך שאותה מציאות תיראה אחרת בכל פעם. יש מחלות ומצבים בהם גוף ונפש אנושיים לא יכולים להתמודד ולנצח אותם.
בלומי וכיתתה חזרו בשלום הביתה. האושר והסיפוק העייף שצבעו את הפנים שלה באור בהיר חיפו בסופו של דבר על היום המודאג שעברתי. וגם הידיעה שזה מה שנגזר עלינו כהורים, מכל המגזרים והעמדות, לבקר את הסכנות שאליהן הם נחשפים. להשתדל למנוע מה שניתן, לחסן ולתת כוח ואהבה לשאר. ולהתפלל.
