קל מאוד להתעלם מהרג הבחור יהודה ביאדגה. קל לסקר את השוטר היורה ואת חששותיו מצד קהילה שכבר הוגדרה בידי המפכ”ל היוצא רוני אלשייך כאוכלוסייה ש”טבעי שחושדים בהם”. קל מאוד לעורכי החדשות למסגר את האירוע במילים צעיר הלוקה בנפשו רץ ברחובות עם סכין בידו. הירייה היא תגובה סבירה של התגוננות.
קשה יותר להבין מה זה להיות איש שחור במרחב לבן. כחרדית הלובשת בכל בוקר “מדים” חרדיים, אני מנסה להבין את מה שנזעק בימים האחרונים על ידי חברי השחורים. ברשתות החברתיות בעיקר, כי בעיתונות הכללית האייטם כבר הסתיים מזמן.
כשפוגשים אותי ברחוב המראה שלי מסגיר עליי כל כך הרבה דברים. גם לאלו שלא בקיאים בתת הזרמים החרדיים למיניהם, גם אלו שלא מבינים מה אומר כיסוי הראש הספציפי שלי, ועד כמה אורך החצאית, צבע הגרביים וצורת השרוול מנדבת אינפורמציה על מיקומי הרשמי בקהילה שלי. לתוך שלל המידעים שמראי החיצוני מייצר מתווספים שלל דעות קדומות וסטריאוטיפים. לא מנסה להילחם בהם, לא מנסה להכחיש או להצדיק. אלא רק משתדלת להיות מודעת למה שאני מייצגת, ברצון או שלא, ולהיות סלחנית ומפויסת בתוך הסיטואציה.
בעוד המראה וה”מדים” שלי מסמלים אמונה דתית, לרוב גם השתייכות פוליטית ודרך חיים, שלמרות אי הדיוקים מספרים עליי את הסיפור שלי, לאדם השחור אין סיפור כזה. היחס לצבע השחור רווי סטריאוטיפים גזעניים. זה לא משנה מה עשית בחיים, לאן הגעת וכמה תרמת לחברה, כשאתה יושב על ספסל ברחוב אתה חשוד פוטנציאלי. כשמתעוררת תגרה, אתה מסומן. כשאתה מוציא את היד מהכיס אתה צריך להסתכל ימינה ושמאלה לוודא שאין שוטר שצופה בך, שהפעולה הפשוטה הזו לא תאיים על ההורים החוששים שנמצאים לידך בגינה ועוקבים באימה אחר התנועה שלך.
הזכרתי קודם את המפכ”ל אלשייך. באותו נאום בכנס לשכת עורכי הדין, אוגוסט 2016, שבו הסכים שישנו “שיטור יתר” כלפי הקהילה האתיופית, הוא ניסה לומר בעצם דבר חיובי. הוא ביקש להתנצל, להודות בטעות ולהבטיח שהמצב ישתנה. אך גם אם ביקש לברך, דבריו צרמו לא רק לפעילים ובני העדה האתיופית אלא לכולנו. בדבריו טען, ”מהגרים מעורבים יותר בפשיעה”, ומכאן אפוא נובע החשד הטבעי. טענה זו מצדיקה את תלונתם של בני העדה על הפעלת כוח לא מידתי כלפיהם על אמצעים קשים הננקטים נגדם שלא בצדק. קשירתם של אזרחי מדינת ישראל האתיופים עם המהגרים מאריתריאה קושרת בין התנהגות חברתית אוניברסלית של מהגרים לבין חלק מבשרה של החברה הישראלית רק בגלל צבע עורם הדומה.
יהודה ביאדגה ז”ל הוא לא סך צבע עורו. מוזר שיש צורך לומר את הדברים המובנים מאליהם, אבל יהודה ביאדגה הוא קודם כול אדם. הוא חייל קרבי לשעבר. אזרח מדינת ישראל. המחאה הצוברת תאוצה בימים אלו מתייחסת לכך בראש ובראשונה. לא מצבו הנפשי והסכין שאחז בידיו הביאו להחלטת השוטר לירות בו על מנת להרוג, אלא קלות ראש שמחלחלת מלמעלה ומפרידה בין ערך חייו של אדם לבין ה”כושי” השחור.
