הנחיתי לאחרונה הקרנה ומפגש עם יוצרת הסרט “מסכת פאה”. זהו סרט דוקומנטרי המדבר על החיוב הנשי בכיסוי הראש. הוא נוגע בהיבטים היסטוריים ועכשוויים ובוחן סוגיות נשיות, חרדיות וסוציולוגיות.
שלב השאלות הוא לרוב השלב המעניין ביותר. אישה בעלת חזות חיצונית חילונית מהקהל שיתפה אותנו בתחושות שלה לגבי השימוש בפאה ככיסוי ראש. היא אמרה כמעט בכעס: בפעם הראשונה אני מסתכלת על הפאות בצורה שונה. הן כל כך יפות ונשיות! לקחתן דבר שאמור היה להיות כלי מעמעם, שאמור לכסות את היופי הטבעי של האישה ושדרגתן אותו למשהו שמוסיף לכן הרבה יותר יופי.
זו הייתה הערה מרעננת, אף על פי שהתגובה הראשונית שלי הייתה התגוננות. קשה לתווך למי שאף פעם לא חוותה בעצמה מה זה אומר שמרגע נישואייך השיער שלך מכוסה כל הזמן, קשה להסביר איך דווקא מהמקום הזה התפתחה אופנה פנימית, ולנשים החרדיות יש את כל הלגיטימציה להשתמש בה בצורה שתשדרג את מראן ולא להפך.
מצד שני, קל מאוד גם לקחת את זה לכיוון של דיכוי האישה. אבל יש כאן אלמנט עמוק הרבה יותר, כי גם גברים חרדים (חסידיים בעיקר) משנים את לבושם החיצוני כשהם מתחתנים.
מעבר לרובד ההלכתי, שאליו אני מחויבת ללא סייג, עומד במרכז ערך חשוב מאוד, והוא ערך המשפחה. יוצרת הסרט, שהיא גם הדמות הראשית בו, מתייחסת לשאלה מה המשמעות של חבישת פאה אם היא נראית כמו שיער טבעי. היא אומרת שם משפט שבעיניי הוא האמירה המשמעותית ביותר בסרט הזה ספציפית, ובנושא כיסוי הראש באופן כללי: כיסוי הראש נועד קודם כול בשבילי. בשביל שאזכור שאני נשואה, שאני מחויבת למישהו ולמשהו. גם אם אף אחד אחר לא יודע על קיומו, אני לא יכולה לשכוח.
לבוש מסורתי נתפס לרוב כמשהו ארכאי ופרימיטיבי, ובמקרים רבים הוא מעורר עניין מציצני וגורם משיכה לאנשים מבחוץ. אני רואה בלבוש החרדי שלי לבישת מדים. כמו בכל ארגון לובש מדים, ישנה מחויבות עמוקה לסמל, למטרה ולחזון הארגון.
המדים שלי מספרים עליי ועל ההשתייכות הספציפית שלי לקהילה ולמסורת שלה. אני חובשת פאה וכיסוי נוסף מעליה שמדגישים את השייכות שלי לא רק להלכה, אלא לביטויה בצורה המסוימת הזו, שהיא שילוב של מנהג, מוצא ואופנה. וכמו כל פריט אקססורי, אני לובשת אותו קודם כול בשבילי.
