דפדפתי השבוע בתמונות וסרטונים ישנים שצילמתי, ובעוד רוחות המלחמה מנשבות ברקע ומישהו בחמאס “טועה” על בסיס שבועי וטילים משוגרים בהפתעה, נתקלתי בסרטון מפעם.
הסרטון צולם לפני כחמש שנים בקיץ 2014. מלחמת צוק איתן. גרנו באזור ז’ בדירת סטודיו קטנה יחסית וללא ממ”ד. מי חשב לפני שש—שבע שנים להציב חדר ממ”ד כדרישת סף בזמן שכירת דירה? בסרטון אנחנו עומדים בפינה הכי פנימית בבית. יודעים בוודאות שאם תהיה פגיעה ישירה בדירה, לא תעזור לנו ההסתופפות הזו, כי הדירה קטנה כל כך וגם החלק הפנימי שלה הוא בסך הכול די חיצוני.
הילדים בפיג’מות, עיניים חצי עצומות, אפופים קורי שינה. הערנו אותם בהישמע האזעקה ורצנו מיד ל”מרחב המוגן”. הגדולה, בת 9 בסרטון ההוא, תוחבת אצבעות לתוך האוזניים כדי לא לשמוע את האזעקה. השנייה, בת 7, מספרת שהערנו אותה בדיוק באמצע החלום המפחיד שחלמה. אני צוחקת ושואלת אותה אם הייתה מעדיפה להמשיך את החלום המפחיד או להתעורר ולרוץ למרחב המוגן. הקטן יושב על הרצפה ומנקר, מחכה שייגמר המצב המוזר הזה והוא יוכל להמשיך לישון.
מה שאין בסרטון הזה הוא הפחד האמיתי והמשתק שליווה אותנו כהורים בימים האלו. הסתגרות ממושכת בבית אחרי חופש גדול שהתחיל מוקדם מן הרגיל ולא הסתיים. מה שלא רואים בו זה את החרדות והדריכות. את השינה הרעועה, את הקפיצה למשמע כל אופנוע שעובר ברחוב. את העיניים המתרוצצות עוד תקופה ארוכה אחרי זה בחיפוש מרחב מוגן בכל מקום שאליו הלכנו אף שהפסקת האש נכנסה לתוקף מזמן.
הדבר המטריד ביותר הוא שאנחנו לא היינו הכי מסכנים בסיפור הזה. להפך, היינו בני מזל פריווילגים — שום פגיעה לא התרחשה במרחב הקרוב אלינו. היה לנו מספיק זמן ללכת בנחת למרחב המוגן וידענו גם שזה ייפסק ככל הנראה מיד אחרי שהמלחמה תעבור. לא היינו בקו האש הראשון יחד עם יישובי עוטף עזה שכבר “התרגלו” לשגרה המטורפת הזאת.
והנה, חמש שנים עברו. הילדים בסרטון גדלו, ואיתם התרגולים לריצה למרחב המוגן. אנחנו מנהלים ברוב מוחלט של הזמן שגרה שקטה, ויש לנו אפילו את הזמן להתקוטט בינינו, לדון ולהתווכח על זוטות ועניינים משניים.
המצוקה והרגשות הקשים שעלו בי כשראיתי את “סרטון האזעקה” המחויך שלנו, המחנק העולה בגרון וחוסר האונים הכו בי וזרקו אותי למשפט שכתב אחד התושבים מעוטף עזה: “כשטיל נופל באזור השרון, אצלנו מתבטלים הלימודים”.
בעוד שני המועמדים לראשות הממשלה מתקוטטים ביניהם ומיד הולכים לבדוק בסקרי עומק איך הצעד האחרון שלהם השפיע על קהל הבוחרים, אנחנו נמצאים באמצע. חסרי אונים. פוסט טראומטיים. מלמדים את הילדים שלנו איך מאתרים את המרחב המוגן הקרוב ביותר אליהם ואיך מגינים על הראש בשכיבה כשנמצאים בשטח פתוח.
