בחצר ביתי צומח עץ. עליו מחטיים, לא אורן ולא ברוש, מזכיר יותר עץ אשוח. בקיץ 1989, כשאימא של אילן נפטרה לקחנו את הצמח שגדל בתוך עציץ והחלטנו לשתול אותו באדמה. השתיל הזה הפך לעץ גבוה עם גזע עבה. הכה שורשיו עמוק באדמה עד כדי יצירת תלולית בריצוף שבגינה. כאן קבע העץ את מקומו והשאיר את זיכרון חמותי לחלק מביתנו.
הבית שאנחנו חיים בו משקף אותנו, כבני אנוש אנחנו צריכים את המקום הזה שנקרא בית, לא רק כהגנה מפני חום וקור, זה המבצר שלנו, המקום שבו אנחנו אמורים לא לפחד להיות חשופים ולהרגיש מוגנים. כל מקום שבו אנחנו מרגישים את הכמיהה והרצון להיות בו אחר יום קשה או יום שמח, המקום שבו מורידים מסיכות ואין שום חשיבות לגודל או לצורה. לא סתם נאמר: “ביתו של אדם מבצרו”. וכל אחת מאיתנו מביאה לידי ביטוי חלק מעצמה ונפשה לתוך המבצר הזה.
בשבוע האחרון שוב התעצמו קולות הנפץ והמלחמה. בדרום, ביישובי עוטף עזה, זה יומיומי. קולות הנפץ האינסופיים מלווים את התושבים כל הזמן. בשקט של הלילה הבומים העמומים מגיעים לאוזנינו עד אשדוד. חדשות שמודיעות כי פגז נפל על בית ואין נפגעים גורמות לנו אנחת רווחה. ובצדק, כי אין דבר הקדוש יותר מהחיים.
פגיעה ברכוש היא פגיעה בחפצים דוממים. אבל הפגיעה בבית יש לה גם השלכות אחרות, פגיעה שחושפת אותנו אל מחוץ לאזור הבטוח, פגיעה בנפשנו.
תראו, לא יודעת כמה מכם מתרגלים במחשבותיהם פינוי הבית בזמן שריפה. כשהילדים היו קטנים, היה ברור לי איך אני מפנה אותם קודם. ומה החפצים שאני לוקחת איתי. קודם כול אלבומי תמונות עם כל הזיכרונות, היום זה פשוט יותר, הכול דיגיטלי. אחר כך חפצים שאין להם מחיר, שאספנו במשך השנים, שיש להם ערך רגשי לגבינו. בית זה לא רק קירות ומרצפות שהשקענו בהם כסף, בית זה מקום שהשקענו גם חלק מהנשמה.
בעולם אנשים גרים בכל מיני מקומות מסוכנים, בקרבת הרי געש או מקומות שמועדים לסופות, שיטפונות או שריפות. אבל הדבר הכי מסוכן זה אנחנו, בני האדם, לעצמנו. היכולת שלנו ליצור כלי מלחמה להשמדה של האחר היא הסכנה הגדולה ביותר לאנושות.
אז די! מספיק! לשמוע ולראות את מפגני הכוח ערב ערב על המרקע. למי יש גדול יותר וחזק יותר. כי כל מי שיודע קצת היסטוריה מבין שעמים אחרי מאות שנים של מלחמות יכולים לחיות רק עם הסדר ביניהם. תדמיינו שיש אסון טבע שמאיים על האזור ורק שיתוף פעולה בינינו לפלסטינים יכול להציל את חיי כולם. תצאו מהקופסה ותסתכלו על זה כאילו אתם במבט מבחוץ.
ועיקר הפנייה שלי זה אליכם, אדוני המלחמות, כמו שבוב דילן קורא לכם. אתם ששולחים אותנו להילחם באנשים שאנחנו לא מכירים, משני צדי הגבול. שרוצים להרוס את האנשים והבתים של האחר. תחשבו שכדאי להיות חפצי חיים ולא שוחרי מוות והרס. לגדל ילדים שירגישו בטוח בבית שלהם, שלא כל סירנה תקפיץ כמו אזעקה. לא רוצה לשמוע על כוח הרתעה וכוח הפגזה, רוצה לשמוע על כוח השכל וההיגיון, שהחיים קודמים להכול.
בימי אחת המלחמות — כבר התבלבלתי בשמות, בין זעם איתן, צוק עופרת, ממש לא משנה — הגיעו לארץ חברים מארה”ב. אחת מהאורחות לא חוותה בחיים אזעקות או קולות נפץ. כשהחלו הסירנות היא הייתה מבועתת, ממש פאניקה. כל הסביבה לא הבינה אותה ולעגה לה. ואני חושבת, אנחנו הלא נורמלים, זה שהתרגלנו להיות כלי משחק בלוח של שחמט. היא השפויה, היא רוצה לחיות.
