חשבתי שאכתוב השבוע על הבחירות. בכל זאת, בשבוע הבא כבר נהיה אחריהן. הייתי בטוחה שאיכשהו הטראומות מ-1 באפריל יתקשרו לפרשת הבוטים שקצת מסעירה אותנו. אבל מסתבר שהמשפט הזה הוא כל מה שאכתוב על הבחירות. כי הדברים המסעירים באמת קרו לי בהרצאה די קטנה עם כ-50 משתתפים. את ההרצאה העבירה חברת ילדות שלי, החברה הכי טובה שלי. גדלנו ביחד בתל אביב, התחתנו בפער של מספר חודשים וילדנו את בנותינו הבכורות בהפרש של חודש.
אנחנו מדברות המון, וגם שותקות וצוחקות ובוכות ועושות כל מה שהחברות המבורכת הזו העניקה לנו. כמו כל חברות, יש לנו את סיפור החברות שלנו שכולל שיאים ושפלים, נתק וכעס גדול, אבל בסיכום הכללי הוא אושר גדול.
רחלי מעבירה את ההרצאה שלה על חרדיות באופן קבוע. מארגני הקבוצות מכירים אותה ושומעים אותה שוב ושוב.
נקלעתי כמעט במקרה להרצאה הזו, וכשהיא הציגה אותי בפני המארגנת, היא אמרה: “זו מלכי”. והמארגנת פערה פה ואמרה: “זו ה-מלכי?” וכשהבינה שאני זו מלכי מההרצאה, היא ביקשה לחבק אותי. מסתבר שאני אחת מהדמויות שהשפיעו על החברה שלי ביותר, והיא מצטטת אותי בכל הרצאה. גם הפעם היא ציטטה אותי בלי להזכיר את השם, ציטוט מהעבר הרחוק מאוד שלנו, אמירה חרדית ביקורתית קלאסית על התנהלותה של רחלי ועל בחירותיה שהיו חריגות בעיניי והעציבו אותי אז, וערערו.
אני מסתכלת על המשתתפים בהרצאה, הם מרותקים כולם. לא רוצים שהיא תפסיק לדבר, מוותרים על ההפסקה שלהם. רחלי מדברת על השתלבות של חרדים בחברה הישראלית, על מפגש התרבויות המורכב לשני הצדדים, על הסיפור שלה והדרך מעוררת ההשראה שלה. לפני שהם אומרים משהו כמו: “הלוואי וכל החרדים יהיו כמותך”, היא מקדימה אותם ואומרת: “החרדים הם לא מקשה אחת. אני לא מייצגת אותם, כמו שאף אחד לא יכול לייצג אף אחד”.
בחדר הסגור ההוא אסור לדבר על פוליטיקה, אבל כן עולה שאלת ההצבעה האחידה, ורחלי משיבה ומספרת על העמידה מאחורי הפרגוד מול הקלפי ועל הקול החרדי הפנימי שבוחר בשבילך בקהילה שלך ובמנהיגיה, למרות אי שביעות רצון אפשרית או ביקורת על תפקוד לקוי כחברי כנסת ונציגי ציבור. על הפתק הקטן והאות ג’ השחורה עליו כסימן זהותי מובהק.
אני חורגת מההצהרה שלי בפתיחת הטור. דיברתי בסוף על פוליטיקה. לא על זו המתנהלת ברשתות החברתיות, האגרסיבית, הנמוכה. לא על מכונת התגובות האוטומטית וההצהרות הדרמטיות שלא מעניינות אותי כאזרחית של מנהיגי המפלגות המובילות. הטור הזה מדבר על האונה המצחית במוח האחראית על הרגש, שמסתבר שהיא זו שמחליטה בסופו של דבר מה נשים בקלפי. לא נשים בראש מעיינינו החלטה רציונלית, לא נשים עובדות ונתונים ובוודאי שלא מחקרי עומק. בבחירות נשים את הלב.
