שני נאומי ניצחון ועם אחד שהפסיד. זו התחושה העיקרית שאיתה קמתי בבוקר שלאחר הבחירות.
החמיצות החלה כבר בשלישי בערב, עם הודעות הסמס הנואשות מהמועמדים השונים. תחושה חזקה שזה לא עוד קריאת “געוואלד”, אלא קריאה נכונה של המפה והתכוננות למהלומה שבדרך. זה נמשך עם הקראת תוצאות המדגם, תוך הבנה שהלכה והתבססה — הצבעות “אסטרטגיות” למפלגה הגדולה של הגוש שלך פגעה אנושות במפלגות הקטנות האידיאולוגיות.
שני מנהיגים נשאו נאומי ניצחון, לאחד מהם הקשבתי, ואת השני אני מכירה היטב מעשר השנים האחרונות שבהן כיהן כראש ממשלה. שני נאומים צפויים. אנחנו ניצחנו, הם הפסידו. בשניהם קהל מריע. בשניהם מוזיקה רועמת, מחיאות כפיים ודגלי ישראל. פרשנים בערוצי הטלויזיה מחלקים את ה”עוגה”, מזיזים מנדטים לכאן ולכאן ומרכיבים קואליציות אופציונליות, ועמית סגל אחד שאומר באומץ — שתי המפלגות הגדולות קיבלו אמון מבוחריהם, אין דבר נכון יותר מאשר ללכת לממשלת אחדות.
גנץ בנאום ניצחון. צילום אמיל סלמן
אני יודעת שאחדות כפויה היא לא מה שדמיינו כשהלכנו לבחירות האלו. שמענו שוב ושוב לכל אורך הקמפיין עד כמה אנחנו מפולגים, עד כמה המחנה היריב מסוכן, בוגדני ולא שפוי. גם ביום שאחרי אנחנו זעים באי נוחות מהמחשבה הזו לשבת ביחד. אבל אם נקשיב באמת לעם שאמר את דברו, זה יהיה עוול אנטי דמוקרטי למחוק את מחצית העם שהצביע למחנה השני, משני הצדדים.
גם אם הקולות עכשיו קוראים ללכת לאופוזיציה במחנה האחד ולהקים ממשלה ימנית “טהורה” במחנה השני, ממשלת אחדות היא צעד ראשון באיחוי הקרע, צעד שיהיה לשני הצדדים קשה לעיכול. צעד שבו אין מנצחים מובהקים, אבל ברור לכולם שגם אין בו מפסידים. זה יהיה צעד מנהיגותי ואמיץ, פלסטר מנחם לכל אותה מורסה שעלתה במערכת הבחירות האחרונה. זה יוציא את כולנו מאזור הנוחות, ייאלץ אותנו לקחת אחריות גם על המחנה השני.
מתח הפנימי שאותו הדמוקרטיה חייבת בשביל לשרוד יעמוד מול עינינו בכל הצעת חוק ובכל החלטה ממשלתית.
ממשלת אחדות תהיה חמצמצה עבור כל הפעילים משני המחנות שפעלו כדי להכריע את המחנה היריב, היא תיקח מאיתנו את האופוריה ושיכרון הכוח ובעסקת חבילה תכניס בנו צניעות ואהבת אדם.
אנחנו העם. אנחנו בחרנו לא לנצח. אנחנו בחרנו ביחד ממשלת אחדות.
