"“הוא דפוק”, “היא פוסטמה”,” אתה לא מפותח”, “את פסיכית” – מי לא מכיר את ההגדרות האלה בין בני זוג לשעבר הנמצאים בתהליך של פירוק המשפחה? התארים המגוונים האלה באים ממקום של האשמה. “אני לבן ואת שחורה”, “היא אישה-שטן” “אישה בונה, אישה הורסת” ועוד כהנה וכהנה. ההאשמות ההדדיות באות ממקום של חוסר נכונות לקחת אחריות על הקשר בינינו. אין מצב שאסתכל בעיניים של בן זוגי ואומר: “זה לא אתה, זה לא אני, זה הקשר שלנו”.
אכן, לא נכון להאשים את הצד השני, ממש כפי שלא נכון להאשים את עצמי. במערכות יחסים אין למצוא אשמים. יש רק דבר אחד שדורש בדיקה אינסופית: “מהו טיב הקשר בינינו?”
אם נשארים עם השאלה הזאת, לא מפרקים את הנישואין כל כך מהר, לא מנצחים ומחליטים מי מאיתנו צודק, אלא מתעכבים ובודקים: האם ניתן לזהות מה בן הזוג שלי מוציא ממני? אלו איכויות יש בקשר שלנו? איך אפשר לשנות את טיבו של הקשר החד פעמי המתהווה מחדש, נוצר וזורם ונרקם בינינו כל רגע, כל דקה?
הכול תלוי בדינאמיקה הייחודית הנוצרת במפגש בין שתי נשמות. זה תלוי במה שכל אחת משדרת כלפי השנייה, בסוג הקשר שנוצר, בחד-פעמיות של המפגש.
קשרים הם עולם ומלואו, קשה לפענח אותם. קשה להסביר למה אדם X מתנהג דווקא כך בחברת אדם Y ואחרת עם אדם אחר. קשרים שואבים מאיתנו את הלא מודע. אנחנו מגיבים מהבטן. הקשרים גורמים לנו להגיב לנפש העומדת מולנו ללא חציצה. אנחנו חמים עם ילד אחד, נבוכים מהתנהגות של ילד אחר, חמים כלפי קרוב משפחה מסוים וקרים כלפי גיסה אחרת.
בין בני זוג זה אפילו מורכב יותר כי הקשר מורכב גם ממשיכה פיזית. לא פעם זוגיות יומיומית רגילה הופכת לשדה קרב של הטלת סנקציות הדדיות בקשר לסקס, כסף ועוד. הקשרים הופכים לפלונטרים. כשהזוגיות לא טובה ויש ילדים, הכול מסתבך עוד יותר וההתעללות הנפשית לובשת צורות שונות ומגוונות. חוסר הכבוד הבסיסי בין בני הזוג מקרין על הילדים, והם גדלים להיות מפלצות קטנות ומניפולטיביות.
לכן המהירות שבה זוגות מתגרשים בימינו ומכפישים זה את זו היא נורמה פסולה. הקרבות של הורים על ילדיהם, ההסתה וההשמצות ההדדיות מאפשרים לבני הזוג לברוח מהתבוננות פנימה. הם נמנעים מלקחת אחריות על חלקם בעיצוב הקשר ביניהם ובוחרים לשנוא את בן או בת הזוג לשעבר ולעשות לו או לה רצח אופי. לא מומלץ למהר ולפרק מסגרות משפחתיות עם ילדים לפני שממצים את תהליך בדיקת הקשר ואפשרות שינוי הדינאמיקה.
הכול תלוי בדינאמיקה הייחודית הנוצרת במפגש בין שתי נשמות. זה תלוי במה שכל אחת משדרת כלפי השנייה, בסוג הקשר שנוצר, בחד פעמיות של המפגש.
יש שירימו גבה ויערערו על זכותי לכתוב על זוגיות בתוקף היותי רווקה שמעולם לא קיימה מערכות יחסים ארוכות ומשמעותיות. מסתבר שזה מורכב יותר.
יש לי המון סוגים של קשרים. אני מטפחת אותם זה שנים. לפני כ-30 שנה אמרה עליי חברה שלא תתפלא אם אצור קשר עם עכבר שגר ברחוב שלי. קיבלתי מתת אל של יכולת בלתי אמצעית ליצור קשר משמעותי כמעט עם כל מי שסובב אותי. למרות זאת, היו לי הרבה עוגמות נפש בנושא קשרים. לא השכלתי ליצור קשר משמעותי עם אף בן זוג. נשארתי רווקה עד היום.
הייתה לי נטייה להאשים את עצמי ולומר לעצמי שאני לא בסדר. להשמיע את הקול השולל את קיומי ומנסר בתוכי שנים: ”סמדר, את לא מספיק טובה, לא הצלחת בחיים, לכולם יש ילדים ונכדים, לך אין כלום. את כישלון מכל הבחינות, אז תסתמי את הפה הגדול שלך ותשתקי, את לא כמו כולם, אין לך זכות להשמיע את קולך, לעולם לא תצליחי להיות מקובלת בחברה”.
לא פשוט לזהות את עצמך כרווקה ללא ילדים בחברה שבה הבאת ילדים לעולם היא נורמה חברתית מקודשת הנטועה עמוק בציבוריות הישראלית ולא משאירה מקום לחריגים.
לקח לי שנים להבין ולקבל שבגלגול הזה אין לי ילדים ושזה בסדר, למרות שזה לא מקובל. יש לי זכות להיות מי שאני, גם אם אני לא בנויה על פי התבנית הקיימת אצל אחרים.
נכון שילדים ונכדים מעשירים את החיים ונותנים להם משמעות, אבל זו לא האופציה היחידה לקיום מספק. יש יתרונות לחיים לבד, החופש וחוסר המחויבות כלפי הסביבה הקרובה מאפשרים זמן להתפתחות רוחנית, לימודים ומתן עזרה לזולת. במסכת חיי מתקיימת אפשרות זו. לא במקרה נשארתי רווקה, זה אפשר לי לזהות את הייעוד שלי כמנטורית העומדת לרשות אחרים בלי חשבון של זמן ומסוגלת להתגייס לטובת כולם בתוך שגרת יומי.
סמדר שרת. צילום: אורן הלפרן
שום דבר הוא לא מקרי. גם היותי רווקה קשורה ברצון אלוהי גדול ממני שאותו אני לא מבינה. עליי לקבל את הרצון הזה כי הוא מגן עליי מפני ההתקפות שלי את עצמי. עליי לקבל את העובדה שאלוהים אוהב אותי כמו שאני.
אני לא דתייה, אבל תמיד הרגשתי שמישהו שומר עליי: סבא שלי, סבתא שלי והוריי היקרים שהלכו לעולמם לפני שנים נמצאים איתי כל הזמן ונותנים לי כוח להמשיך לחיות. קשה להסביר את התחושה, אבל היא מבוססת על ההנחה ששום דבר בעולם לא הולך לאיבוד, וגם כשמתים, הגוף אמנם מתפורר, אך הנשמה נשארת. זה נשמע אולי נאיבי ופתטי, אך מסתתרת כאן אמת גדולה. הקיום האנושי נשען על שורשים רוחניים השולחים זרועות אל ההיסטוריה. אנחנו חלק מיצירה אנושית מופלאה שקשורה באנושות כולה ולא רק בעולם היהודי. הצורך להיות אנושי הוא משימה רוחנית הדורשת התגייסות פיזית ונפשית כאחד.
שום דבר אנושי לא זר לי. אסור לי לעבוד עם אינטרסים אישיים, אלא לראות תמיד את האנושי, האוניברסלי. עליי להיות אנושית כלפי כל יצור חי הזקוק לי ולנסות להציל אותו מציפורני האלימות בכל מחיר.
גם כיוצרת חשוב לי קודם כול להיות בת אדם. לכבד את התלמידים שלי באשר הם ולעמת אותם עם עצמם. תהליכים אנושיים הם הדבר המרתק ביותר בעולם. בסלון ביתי נולדים מדי יום אנשים חדשים. אני מיילדת משוררים ומשוררות, אך קודם כול בני אדם. אין סיפוק גדול מלראות אנשים משתנים, לעקוב אחרי תהליכים של שינוי ומעבר מפחד כעס ושבריריות אל כוח, חוזק ועמידות בפני הסביבה. זה נותן לי כוח להמשיך ולחיות.
מה זה תהליכי כתיבה? כתיבה מטבעה היא תהליכית, נוצרת תוך כדי אימוץ המחשבה והרגש. לפעמים אין צורך במאמצים. וכשהצינור נקי, הכול יוצא ישירות.
כתיבה באה אחרי שמבטאים פחד, כעס וחשדנות בדיבור. אז מפנים מקום לתכנים מהותיים. אך קודם כול צריך לפרוק את כל המועקות והזעם ולפצח את השתיקות.
הנה השיר שלי שנקרא: “פטפטנו”
"פטפטנו פטפטנו פטפטנו/ לא יצא מזה כלום/ כביכול/ אבל בפנים/ משהו התחיל לזוז/ לאט- לאט /התרסק גוש הבטון/ שרבץ שנים/ על לבבנו".
השיר הקצר הזה מחדד תחושות עמוקות בלב הקוראים. השיר מדגיש את חשיבות הפטפוט הנראה כלפי חוץ טיפשי וחסר משמעות, אך מפרק מטענים רגשיים כבדים בבת אחת.
יש הטוענים שדיבורים הם דבר מיותר לעומת מעשים שהם חשובים הרבה יותר. לא נכון! כל מעשה מקורו בדיבור. הדברים הגדולים ביותר נוצרו מכוח הדיבור. העולם נברא בדיבור: “ויאמר אלוהים ויהי אור ויהי אור”. כל מעשה בדיבור תחילה.
צילום: דניאל צ'צ'יק
אני אוהבת לדבר, זה משחרר אותי, זה נותן לי כוח. גם על זה ספגתי עלבונות והשפלות: “כמה את מדברת”, “לא יכול עם האנרגיה שלך”, “את יותר מדי” — אלה רק חלק מהדברים שנאמרו לי בנושא לאורך השנים. שמעתי את המילים הללו בעיקר מגברים.
לגברים קל לדבר על מכוניות, ספורט ונשים. שיחות נפש זה כבר דבר אחר. נשים שרוצות להתבטא, והבעל שלהן אטום לצרכיהן המילוליים ימצאו מפלט בשיחות טלפון ארוכות עם חברות, חוגים והרצאות. רובן יוותרו על תקשורת עם הבעל המסרב לשתף פעולה בגלל דעותיו הקדומות על נשים ודיבורים. כך יפסידו בני הזוג הזדמנויות פז לחלוק חוויות ביניהם עם הילדים ועם המשפחה.
ילדים מפתחים את הכלי של הדיבור וצומחים בעזרתו. חוסר ההקשבה של ההורים לילדיהם עלול להביא לתוצאות הרסניות. לא מעט פושעים, נרקומנים, דיירי רחוב ונפגעי נפש הם אנשים שלא הקשיבו להם בילדותם, שהוזנחו פיזית ונפשית, ולכן לא הצליחו להשתלב בחברה הנורמטיבית ונשרו אל השוליים הרחבים המכילים רבים כמותם.
בתהליכי כתיבה אני קודם כול מקשיבה לקולם של תלמידיי. מסייעת להם לזהות את קולם הפנימי. הקול הפנימי הוא לא התלונות, חיבוטי הנפש וביטויי המרירות. אלה הם רק גילויים חיצוניים של הנפש, שמהווים שכבה שטחית בלבד. הקול הפנימי מסתתר עמוק בלב. לפעמים זה מתעתע, קשה לזהותו מתחת לכל המסיכות שאנו מגייסים מבחוץ כדי לשרוד.
פיתחתי שיטות עוקפות מסיכות ולמדתי להשתמש בעיני רנטגן כדי להפעיל תותחים כבדים כנגד התנגדויות המתעוררות בכל תהליך. ההרגלים המקובעים של בני האדם הם כל כך נוקשים שקשה להסירם בבת אחת. נחוצים הרבה סבלנות, אורך רוח וידיעה שאתה שם בשביל אלה שיצאו איתך למסע הקשה והנפלא הזה.
תמיד נתתי אך הייתי מחושבת, הגדרתי כסף כמטרה והתקשיתי לפענח למה אני חשה מרוקנת וחיה בתחושה שאחרים גוזלים ממני כוחות נפש. ברגע שהתחלתי להתנדב מתוך בחירה חיי השתנו. הגיע אליי כסף בדרכים אחרות והכרתי אנשים חדשים בסביבתי שהפרו אותי והעשירו את חיי.
המוטו שלי הוא: ”אסור לספור את המאמצים, צריך פשוט לתת”. המוטו הזה הוא נר לרגלי תלמידיי, שמהדהדים את התהליך שעברו עם הסובבים אותם. כך נוצרת קהילה תומכת ומאפשרת צמיחה, ואנשים סביבי הולכים ומגלים את הייעוד שלהם.
בקיצור, הוא לא דפוק והיא לא פוסטמה. שניהם יצורים אנושיים הצמאים ורעבים לקשר מתגמל, וכשאין להם אותו הם חושפים ציפורניים, מתעצבנים ומקללים. אף אחד לא נולד אלים, אף אחד לא בוחר להיות אגרסיבי. זה קורה לנו במשך החיים. החיים מעצבים את התנהגותנו עד שאנחנו מחליטים לחתוך את ההתנהגות האוטומטית שאליה התרגלנו ויוצרים שינוי.
בתוך כל אחד מאיתנו מסתתר תינוק חייכן ואדום לחיים. צריך רק לטרוח ולהגיע אליו. קשה להשתנות? נכון מאוד, אבל כדאי להשקיע במניה שתמיד רק עולה — האני שלי! אני מקווה שתבדקו מחדש את הדברים וקודם כול תרצו להתיר את הפלונטרים הקיימים בחיים שלכם. אם תפעלו בצורה מדויקת, יתחוללו ביניכם ניסים קטנים, נסו והיווכחו.
אשמח לקבל תגובות. בהצלחה ושיהיו לכם יחסים בריאים ומיטיבים.
***
סמדר שרת היא משוררת ומנחת סדנאות כתיבה תושבת אשדוד
לתגובות:
[email protected]
