בתולדות האנושות קמו ונעלמו עמים. בעיקר מתוך מיזוג וחיבור בין קבוצות אוכלוסייה אחרי מלחמות ארוכות. מלחמות הן תוצאה של מאבק הישרדות מול חמדנות, אבל הניסיון להשמיד בצורה שיטתית עם שלם, מיליונים של אנשים, קרה לנו היהודים בזמן מלחמת העולם השנייה.
גרמניה הנאצית הלכה אחרי מנהיג ותורת גזע. האמינה בעליונות הגזע הארי, בנחיתות גזעים אחרים, שאמורים לשרת אותם. ואילו היהודים לא ראויים לחיות. ניסיון כל כך שיטתי שמלווה בתיאוריה גזענית ופיתוח טכניקת השמדה המונית, לא היה בכל תולדות העמים.
השואה היא התופעה ההיסטורית הכי אכזרית שהייתה בעולם כולו. לאורך ההיסטוריה ובעיקר במאה ה—20 היו מעשי טבח נוראים בעולם. ברואנדה, בקמבודיה ועד היום נאבקים הארמנים שהעולם יכיר בטבח שביצעו בהם התורכים. אבל שואה כמונח וסמל בהיסטוריה האנושית יש רק אחת. וזו השואה של היהודים.
ההיסטוריה צריכה להילמד ולא להישכח. כי ביצירת זיכרון קולקטיבי של עם שלם יש גם מטרות אידיאולוגיות ופוליטיות. למשל היום באירופה התנועות הימניות הלאומניות במדינות שונות מעוניינות שהאחריות על השואה תהיה רק של גרמניה. כלומר לנער מעצמן כל אשמה בשיתוף פעולה מרצון.
התכחשות של מנהיגים בלקיחת אחריות לאומית במכונת ההשמדה היא לא בורות ואי ידיעת ההיסטוריה, אלא ניסיון לנקות כתם לא נוח בסטורי שלהם. ואת זה אסור לנו לאפשר. כי הלקח שלנו מהשואה הוא כשאנחנו אומרים לעולם: לא עוד. הוא לא רק ביצירת מדינה עם כוח הגנה פיזי, אלא בהקמת מדינה עם מסר ברור – ששנאה בין אוכלוסיות, הליכה עיוורת אחר מנהיג, אמונה דתית ואידיאולוגיות גזעניות, יכולות להביא כל אדם להיות חלק ממכונת השמדה. כמו שגרפיטי “מוות ליהודים” בכל פינה בעולם צריך לזעזע אותנו, כך אנחנו צריכים להזדעזע כשרואים על קיר אצלנו “מוות לערבים”.
בהוליווד הבינו שסיפור אישי נקלט טוב יותר בתודעה ודרכו אפשר להעביר את הסיפור ההיסטורי. את מה שהסרט “רשימת שינדלר” עורר, לא הצליחו לעשות הרבה שיעורי היסטוריה.
הוויכוח על העברת היומן של נערה בשואה, כאילו היה לה אינסטגרם, אינו פסול בעיניי. דווקא ההסתכלות על נערה מתבגרת שחיה את החייה היומיומיים הבנאליים, נערה רגילה, זו הסיבה שבזמנו “יומנה של אנה פראנק” הצליח לעניין המונים.
מתוך סדרת האינסטגרם “הסטורי של אווה” , המבוססת על היומן שכתבה אווה היימן שנרצחה באושוויץ בגיל 13
צילום K Galleries
אני זוכרת שביקרתי בבית ובעליית הגג שבו הסתתרה. נותרו שם, על הקיר, תמונות של שחקני קולנוע שהעריצה. היא הייתה בת גילה של אימא שלי. כשראיתי שם את התמונה של טיירון פאוור, שחקן הוליוודי נערץ באותה תקופה, ממש התרגשתי. הייתי שם עם הבת שלי ענבר, וחשבתי על הקיר שלה עם גיבורי בוורלי הילס ופטריק סוויזי. כל כך רגיל וכל כך עוצמתי.
הסיפור האישי הוא הכי נוגע. אני כתבתי עם אבא שלי עשרות דפי עדות על המשפחה שלו. מסרנו אותם ליד ושם. מתוך 10 אחים שהיו נשואים עם ילדים, חזרו משם רק אבא שלי ושניים מאחיו.
יש לי בבית תמונות שניצלו השייכות לבני המשפחה. צובט לי שאני לא זוכרת מי הוא מי. בארכיון של יד ושם מצאתי מסמכים על שהותן של סבתי ואימי באושוויץ. סבתא כתבה יומן כשהייתי ילדה, כדי לתעד את מה שעברה. יש שם את כל הסיפור ההירואי איך הצילה את אימא שלי. לאימא היה חום גבוה ואספו אותה לעגלה שהובילה חולים אל סופם. סבתא משכה וגררה אותה בלי שיבחינו, החביאה אותה בשירותים. במשך כמה ימים הצליחה להביא לה בסתר אוכל ומים עד שהחלימה.
הסטורי האישי שמציף אותי בהכי הרבה מחשבות בזמן האחרון זה האח הצעיר בן ה—10 של אימא שלי. הנכד הגדול שלי מתקרב לגיל הזה. סבתא סיפרה לי שהיה מאוד חכם. ממש גאון, מצטיין בלימודים.
ליום הולדתו העשירי קנו לו שעון. כשהגיעו לאושוויץ ולקחו לו את השעון, בכה. סבתא הרגיעה אותו ואמרה לו שכשיחזרו הביתה יקנו לו אחר. הפרידו ביניהם. סבתא ואימא נלקחו ביחד והוא הלך לבד.
אני כל הזמן חושבת עליו. על הילד הקטן הזה, פרי קרמר שמו, על מה שעבר עליו בשעות האחרונות לחייו. על המחשבות האחרונות שלו, ילד לבד. האנשים שהיו סביבו באותה דרך. על הבדידות של ילד בן 10 מפוחד, ולא היה מי שיחבק אותו, ירגיע אותו, בסך הכול ילד.
פרי קרמר ז"ל
ואולי בכלל לא פחד, אולי היו לו תקוות שאחרי כן יתחבר שוב לאימא שלו. חשב על הספר האחרון שקרא והפסיק באמצע. או אולי עדיין כעס על השעון שנלקח ממנו. ילד אחד בן 10 בדרכו אל הלא נודע. במקלחות המוות ברגעים האחרונים בלי אימא — על מה חשבת, ילד?
