בימים כאלה לכתוב טור אישי שבועי ביום ראשון זה דבר הזוי. ביום שישי רציתי לכתוב על יום הזיכרון ויום העצמאות, בשבת חלה תפנית, פתאום סירנה, לרגע לא קלטתי איזה יום זה. ועד שהבנתי שזה לא יום השואה ולא יום הזיכרון, כבר היו בומים.
הודעת הוואטסאפ הראשונה באה מהחברה שלי מקיבוץ ניר יצחק שעל גבול עזה. כמו שותפות גורל. התשובה שלי לגבי הסירנה הצחיקה אותה. אולי צריך באמת לחשוב על משהו אחר שיציין את ימי הזיכרון, בעיקר בימים מטורפים שכאלה. כי קולות של סירנה היום הם קולות מלחמה.
חזרתי הערב מתל אביב ברכבת שמגיעה רק עד אשקלון. ערי הפריפריה שדרות, נתיבות ואופקים עד באר שבע בדרום, מטווחות, ומטעמי בטיחות גם מנותקות. אפילו שזה חכם לנהוג כך — ואני לא מבקרת את ההחלטה, מה גם שהמסילה נפגעה, וזו יכלה להיות רכבת עם נוסעים — הניתוק הזה מסמל שמה שקורה בדרום, נשאר בדרום.
שיחות על קיום הארוויזיון נהיו שיקול ביטחוני. אני יודעת שברמת השיקולים הלאומיים פגיעה בתל אביב היא פגיעה בעורק החיים של המדינה. אבל בשבילי ההסתכלות היא על אנשים כפרטים, שכל אדם חשוב גם אם הוא לא עורק ראשי. כבר 20 שנה שתושבי העוטף תחת אש. אני זוכרת איך בשנת 2001, כשעבדתי במכללת ספיר, הגיעו הקסאמים הראשונים. לא היה לאן לברוח, וקרה שראיתי את הנפילות בשדות. הטילים השתכללו, והירי נמשך עד היום.
מדינה שמחשיבה עצמה כמעצמה לא יכולה להשאיר סכסוך לא פתור, סכסוך שמפר את שלוות אזרחיה. 20 שנה הם יורים עלינו, ואנחנו משטחים את הבניינים בעזה, עושים עצמנו לא מכירים בשלטון החמאס, לא מדברים איתם. אנחנו סוגרים עניינים עם מצרים וקטאר, והם מדברים עם הצ’ילבה שלנו בעזה. אנחנו מעבירים מסרים, והם מעבירים מסרים, כמו ישראבלוף.
את המחיר משלם דור שלם של ילדים שנולדים לתוך חרדות של הורים, שנולדו לחרדות של הורי ההורים. זו לא עצמאות של מדינה שמרגישה מעצמה. אני ממש לא מרגישה מועצמת. תוך כדי הכתיבה הזו מגיע מטח הטילים על אשדוד. אנחנו במטווח כמו ברווזים. עוד שורה ורחובות מוכרים מצולמים, עוד שורה ועוד אזעקות. ואז הידיעה שקורעת את הלב, נהרג אדם. חיים נקטעו ככה. עוד משפחה שיום הזיכרון ויום העצמאות יקבלו אצלה משמעות אחרת.
טלפונים, הודעות ושיחות הרגעה מכל הארץ. בקבוצת הווטסאפ של הגרעין מהצבא המון הזמנות לחבר'ה. היינו גרעין שסק לקיבוץ ניר יצחק. נשארנו כולנו חבורה מאוד מלוכדת. אפילו אני שייכת, למרות שבגדתי ושירתי בסוף בחיל הים. לחברים שלי, שנשארו בקיבוץ, יש ילדים ונכדים שנמצאים איתם בממ”דים. אבל למרות הסבל והמתיחות, הם מעדיפים להישאר בבית.
מאזור שדרות יורד כביש 232 לכיוון דרום. עד כרם שלום. לאורך הכביש נבנו יישובים כבר בשנות ה—50. גרעיני נח”ל הקימו קיבוצים. אם תעברו על המפה, תגלו שמול הגבול ברצועה, בצד המערבי של הכביש, הקימו את הקיבוצים. מהצד השני המושבים. באותה תקופה היו התקפות של מחבלים עניין שבשגרה.
הסיבה שהקיבוצים היוו את החיץ זו הלכידות במבנה החברתי הקיבוצי, שהופך אותם לעמידים יותר מול מצב ביטחוני קשה ומול אבידות בנפש. והם חיים שם דור אחרי דור, כמו חומה בצורה. אילן ואני כמעט הפכנו חברי קיבוץ בניר יצחק בשנות ה־80. ועד היום נסיעה וביקור שם נותנים לנו תחושה של בית שני.
“מצעד האיוולת”, ספר מאוד מפורסם של ברברה טוכמן, יכול ללמד מנהיגים בהווה על טעויות העבר. מה שחשוב ללמוד זה שאם מנהיגים לא נוקטים יוזמה, אז בסוף הם מובלים לסיפור שלא נגמר טוב. אני לא יודעת אלו ספרים קוראים מנהיגי החמאס, אבל בסיבוב הזה הם בהחלט מלמדים את מנהיגינו שיעור בהיסטוריה.
אנחנו ב—LOSE—LOSE, כלומר מפסידים בכל מקרה. הם מכתיבים לנו את קיומם של טקסי יום הזיכרון וחגיגות יום העצמאות. או את קיום הארוויזיון. אם נפעל כאילו לא קורה כלום, אנשים יכולים להיפגע. אם נבטל טקסים וחגיגות, הם הצליחו להכתיב לנו כיצד לנהוג. לגבי הארוויזיון, מהפחד לא יגיעו תיירים, את זה כבר השיגו. אם אמנים יבטלו, זו פאדיחה. האמת שלי לא אכפת אם יבטלו, אכפת לי שאני לא רוצה להיות בת ערובה. גם זה שהמטוסים שלנו מפגיזים מטרות מחבלים בעזה כבר נשמע נדוש ולא מביא פתרון.
זה מזכיר לי את “מלכוד 22”, שמסכמים איפה יפגיזו כוחות בנות הברית ואיפה יפגיז האויב. שכל צד יצא בכ-בוד. הגיע הזמן, בגיל 71, שמדינת ישראל תיקח אחריות על שלום אזרחיה לאורך זמן וקבוע. ולא לפרקי זמן קצרים.
ובכל זאת, לא איבדתי את חוש ההומור. נראה שאם יבוטלו חגיגות העצמאות, תיפתר בעיית התשלום השערורייתי של האמנים.החמאס יביא לחיסכון של המון כסף שיופנה למטרות חשובות יותר בערי ישראל. ושיבוא שלום עלינו ועל כל העולם.
