בעוונותיי הייתי הילדה הכי נמוכה בכיתה. כל יום הצקתי לאימי: “אני רוצה לגדול עכשיו!” אימי חסרת האונים בפני בקשה כזו אמרה: “את תגדלי, את תגדלי”. היא הבטיחה משהו שלא יכלה להבטיח והפכה את עצמה לאלוהים קטן. התשובה המעורפלת לא סיפקה אותי ועל הקיר בו סומן גובהי התרבו הקווקווים ללא הועיל.
הוריי המודאגים לקחו אותי לבדיקות אנדוקרינולוגיות כדי להגיע למסקנה הצפויה שאני גבולית, ואין מה לעשות. הרצון שלי “לגדול עכשיו” לא התממש, אבל לא דיברו איתי על הנושא. מה זה להיות נמוכה? מה את מרגישה? איך אפשר לענות לילדים המציקים? אילו חוזקות יש לך למרות שאת נמוכה? איך אפשר להשלים עם זה שהגובה שלך לא יגדיר אותך? נשארתי עם תחושת הנחיתות, מה שרציתי לא קרה. לעולם לא אהיה גבוהה!
רציתי משהו שאין עליו שליטה ואין לי אפשרות להשיג אותו בנקודת הזמן בה נמצאתי. זה לא היה רצון אלא משאלה.
כדאי להבחין בין רצון אמיתי לבין קפריזה, גחמה, משאלה, מה שבא לי באותו רגע. “בא לי פיצה עכשיו” לעומת “אני רוצה חיים משמעותיים”.
“אין דבר העומד בפני הרצון” לימדו אותנו. זה נכון, אבל רק אם נזהה מהו רצון אמיתי, נוכל לפעול נכון.
“אני רוצה שיהיה לי כסף”, “אני רוצה לזכות בלוטו”, רצונות לגיטימיים כביכול, אך למעשה אלה לא רצונות אמיתיים שקשורים למהות שלי כאדם, אלא ניסיון לקיצורי דרך. לא בא לי לעבוד שעות ארוכות תמורת גרושים כשעומר אדם מרוויח 300 אלף שקל ברבע שעה, אני רוצה להיות עומר אדם, אז אהיה מאושר/ת, בטוח.
איזו אשליה מתוקה! בלי להיכנס לשאלה אם עומר אדם מאושר, עצם ההשוואה אליו משתקת אותנו, בני האנוש הרגילים ההולכים לעבודה כל בוקר. באמת התקופה שלנו עם הפערים הכל כך עצומים בשכר יכולה לשבש את דעתנו.
אנו נדרשים לשאלה “מה אני רוצה באמת מהחיים שלי?” אכן, שאלה קשה. התשובה של רוב הצעירים היום היא להיות מפורסם, אפילו לא להיות שחקן או דוגמן, אלא להיות מפורסם, פשוט ככה. בעצם הרצון הוא שמיליונים של אנשים יעטפו אותי ומיליונים של דולרים יהיו בכיסי. זה מה שירגיע אותי.
אך פעמים רבות זה לא נכון. מעטים יודעים להתמודד עם הצלחה גדולה, הצלחה מטאורית בדרך כלל לא מיטיבה עם חיינו. הבדידות במגדל השן של ההצלחה לא פשוטה, ולא חסרים סיפורים על קשיים נוראים לעכל הצלחה בינלאומית, בעיקר כשהיא נשענת על מראה או גזרה ולא על עשייה ועל הישגים אמיתיים. ללא משמעות החיים בצמרת בלתי אפשריים.
שנים של עשייה משמעותית נמחקות בבת אחת לאור השינויים שמזמן לנו העידן שלנו. אני מאמינה שהמשמעות תנצח אחרי שנמצה את חוסר המשמעות של תקופתנו.
“האדם מחפש משמעות” הוא שם של ספר מאת ויקטור פרנקל, ספרו של הפסיכיאטר שנאסר במהלך מלחמת העולם השנייה בידי הנאצים. בשל יהדותו נכלא במחנה הריכוז טרזיינשטט ומשם נשלח לאושוויץ. הוא מתאר בספר את חיי היומיום של האסירים. לעדותו: “מי שנחונו בחיים אינטלקטואלים עשירים, גם אם נתייסרו ייסורים קשים, הפגיעה בישותם הפנימית הייתה קטנה יותר”.
תחושת המשמעות שהצילה אנשים בשואה חיונית לנו גם בימינו. השאלה שלא מעסיקה אותנו מספיק היא לא מה בא לי כרגע, אלא מה אני רוצה בגדול מהחיים שלי. אני יודעת שזה נשמע כמו חפירה, אבל מחפירות לומדים. עצם ההגדרה של המילה “חפירה”, ביטוי עמדה צינית כלפי העמקה באשר היא, מקוממת אותי. רק דרך “חפירות” ניתן ללמוד על עצמנו.
הייעוד שלנו לא צומח מהשאלה “מה אני רוצה?”, אלא מ”מה מעניין אותי בשורש נשמתי?”
התשובה זמינה בדרך כלל הרבה יותר משנדמה. רק צריך לשאול את השאלות הנכונות. העניין הוא שאנשים מתבלבלים בזיהוי הרצון העצמי בגלל קולות משתקים מהסביבה הקרובה. לעיתים צריך להתרחק כדי להתקרב שוב ולבוא יותר מגובשים בהמשך.
בכלל, הרעש של תקופתנו מחייב אותנו למצוא איים של שפיות, בדל"ת אמותינו. חשוב להתנתק מהמסכים כדי לשאול את עצמנו לעומק מה הייעוד שלנו.
אם נשמור על ניקיון נפשי וננסח לעצמנו בבהירות מה היינו רוצים מחיינו, נגיע לתחילת מסלול המראה שיקפיץ אותנו קדימה.
מי שאוזר מספיק אומץ להעצים את חייו מחויב לתהליך נפשי עמוק. לרבים יש נטייה להתעסק עם הפנימיות רק כשאין ברירה. לא כדאי לחכות לצרות שיקפצו עלינו, כדאי לצלול פנימה ולשאול: מה אני רוצה באמת? מהי המשמעות של החיים בשבילי? מהו הייחוד שלי כאדם? מה הייתי רוצה להגשים?
אפשר לכתוב את התשובות שעולות שיהיו אל מול עינינו, ואז תיווצר בהירות רגשית ומחשבתית כאחד.
במרוצת השנים תלמידים שעברו בסלון ביתי הבינו מה הם רוצים להגשים, ביניהם אחד שהפך לפעיל חברתי, שנייה שנרשמה ללימודים גבוהים, ורבים אחרים שמצאו נתיב. מאז שהתחלתי להעביר סדנאות זרמו מים רבים בנחל לכיש ויילדתי רבים וטובים שהתקרבו אל עצמם. אך המלאכה לא נגמרת, וככל שיהיו יותר “אני רוצה חיים משמעותיים”, ולא “בא לי פיצה עכשיו”, העולם יהיה מקום טוב יותר.
