נתחיל בשיעור בהיסטוריה. אחד במאי נקבע כתאריך להפגנת סולידריות עם המעמד העובד. זה התחיל עם פועלי הדפוס בטורונטו בשנת 1872, שרצו להגביל את שעות העבודה ל-8 שעות ביום. ובשנת 1886 בשיקגו על אותו נושא נהרגו 60 מפגינים. הגופיות הלבנות שהאדימו מדם הפכו לדגל האדום שמסמל את מאבק הפועלים.
בישראל הנושא נשאר לתהלוכות קטנות של כמה תנועות פוליטיות. ולרוב אף מבוטל או נדחה בגלל האירועים הלאומיים: ימי זיכרון ועצמאות. כמו כל סמל שהופך בידי עריצים למאוס, כך כל מי שמקשר את יום המחאה לעריצות הקומוניסטית לא מזדהה עם הרעיון. במדינות אירופה, שנושא זכויות העובדים חשוב ברמה לאומית, אחד במאי הוא יום חשוב מאוד. פעם טיילנו בצרפת בשיט תעלות בין כפרים ועיירות. בתאריך הזה הכול היה סגור ומושבת. כל העסקים סגורים, כמו ביום כיפור אצלנו.
מה שהעלה את הרעיון לכתוב על מאבקי עובדים זו הידיעה כי שני מפעלים, פניציה בירוחם וחרסה בבאר שבע, עומדים להיסגר. מדובר על מאות בודדות של עובדים בדרום הארץ. וזה לא מעניין אף אחד מאלה שנושאים ונותנים בנושא הקואליציוני.
שמעתם מישהו אחד שבא עם עקרונות למשא ומתן, עם נושאים שנוגעים בחלשים שבחברה, בשוליים שלה? אולי יש שמאמינים שההתנחלויות הן פריפריה ושוליים. כי להם יש מי שידאג. וכמובן לחברה החרדית. האבסורד אצל מנהיגי החרדים שהם רוצים להנציח את העוני של צאן מרעיתם, כדי שלא יפקחו עיניים ויראו שאפשר גם אחרת.
המאבקים הם איך לכפות על החילונים את הכוח הפוליטי שלהם. כאילו שחייהם ישתנו אם אני אוכל כשר בהשגחה מסוימת או שלא אסע בשבת. אבל מה יקרה עם עובדים מפוטרים? זו לא בעיה של האלוהים שלהם.
יתרה מכך, המפעל בירוחם מאוים בסגירה כי חסידי גור מאיימים בחרם על חברות של משקאות שישתמשו בבקבוקים המיוצרים בפניציה, כי המכונות לא יכולות להפסיק לעבוד בשבת. עד עכשיו זה היה כשר מעכשיו לא. למה? כי עכשיו בא להם. ואם לא ייצרו בארץ את הבקבוקים אלא ייבאו ממדינה אחרת? שם לא עובדים בשבת?
אז יש איזה צדיק בסדום ששם לו מטרה כנקודה בהסכם שממשלת ישראל תקצה משאבים להצלת מפעלים או להשקעה במקומות עבודה חלופיים, במקומות שבהם אין היצע ומרוחקים ממוקדי תעסוקה? אתם ואני יודעים את התשובה.
מה שכן בולט ברעיונות בהסכמים הקואליציוניים זה חיפוש דרכים לדכא את זכויות הפרט. צמצום סמכות של בתי המשפט לא תפגע בעבודת השופטים או בשכרם, אלא באזרח הקטן מול הדיכוי של כוח השלטון. וכמובן צמצום זכויות השביתה. כך שאפשר יהיה לפגוע בזכויות עובדים ולהתעשר על גבם יותר.
הגענו לאירוויזיון, עוד אירוע פוליטי בעיניי. שלא תבינו לא נכון, אני בעד. חבל שהגיעו רק 10,000 ולא 50 אלף תיירים. הפסטיבל הזה מספק עבודה להרבה צעירים וצעירות. תל אביב, עיר השעשועים, משעשעת יותר אפילו. ובכל זאת, האירוויזיון מדגיש בעיה כלכלית שהיא גם חברתית בתחום הדיור.
בתל אביב מספר מצומצם של אנשים מחזיק בכמות גדולה של דירות. הדירות נרכשות לצורכי השכרה, כל מי שההכנסה שלו מעל 4,900 שקלים מהשכרה חייב במס. קל לעקוף את זה. מי שבידו יותר מדירה אחת רושם אותם על שם בני המשפחה. תינוק בן מספר חודשים המשכיר דירה לא מעורר חשד אצל הרשויות, זה חוקי.
ועכשיו הגענו לשפל לרשת שנקראת AIRBNB המפרסמת דירות לתיירות. הרעיון הוא להוזיל את מחירי החדרים במלונות, רק שהתחרות לא הוגנת. המלונות מחויבים בסטנדרט, משלמים לעובדים ומשלמים מיסים למדינה.
דירות המוכרות דרך ה-AIRBNB לא מחויבות בכלום. כל עובד שמרוויח שכר גבוה משלם 50% מס כדי לממן את מה שצריך במדינה. מי שמחזיק מספר דירות, במקרה הטוב, אם חורג מהגובה המקסימלי ישלם 10% מס. הדירות להשכרה לזמן קצר מצמצמות את מספר הדירות בעיר, מייקרות אותו לצעירים שבאים ללמוד ולעבוד כי הם מעדיפים לגור בעיר כדי לחסוך הוצאות על תחבורה. לא בכדי בערים גדולות באירופה כמו ברלין ואמסטרדם מגבילים וממסים את ההשכרה לטווח קצר. נושא אחר שנפגע זה המסחר, החנויות הקטנות השכונתיות. אם אין לקוחות קבועים, אין טעם להחזיק חנות — מה שפוגע באותם אנשים שגרים בשכונה כדיירים קבועים.
"החיים פה דבש, רק את והחברים השמאלנים שלך חמוצים", אומרים לי. מה לעשות, אני מודאגת. באיזו חברה גדלים הנכדים שלי ושלכם? איזו מורשת אנחנו משאירים. רק כוחנות ללא סולידריות? סגידה מוחלטת לכסף? ביטול השכלה לצורך ידע? עבודה שמביאה סיפוק? במדד האושר החברה הישראלית נחשבת למאושרת. אולי כדאי שנתחיל לחשוב קצת לעומק. אחרת נצדיק את האמרה: אם אין שכל — אין דאגות.
חצי גמר האירוויזיון ביום שלישי השבוע. צילום תומר אפלבאום
