לא לוותר על עוצמת האש הפנימית שלנו

תמיד אהבתי להתבונן באש. לעקוב אחר השלהבת, אחר ההתרוצצות הזו של האש המטפסת, העצמאות שלה… מהרגע שהדלקת אותה, היא עצמאית לחלוטין, הולכת בדרכיה. רק תזין אותה, והיא עולה ומתלקחת!

האש הפנימית שבוערת בתוך כל אחד מאיתנו מכוונת אותנו ומאפשרת לנו להגיב לעולם בדרך אותנטית. העוצמה של האש הפנימית קשורה בתשוקה שלנו. התשוקה היא לאו דווקא מינית, אלא קשורה ליצירה.

מה זה בכלל אש פנימית? זאת האנרגיה שמזינה אותנו, שמפרנסת אותנו, שהופכת אותנו למי שאנחנו. העוצמה של הקול שלנו, של הבעות פנינו, של שפת הגוף שלנו, של הדרך בה אנו יוצאים לעולם — הכול תלוי בעוצמת האש הפנימית.

ניתן להדליק את האש הפנימית כל יום מחדש באמצעות שינוי של החשיבה שלנו. לא להתייחס לאש הפנימית כאל מובנת מאליה, אלא להצית אותה בכוח, לדחוף אותה ככוח שמוביל אותנו, שיסייע לנו לקבל החלטות, להשתפר במקצוע שלנו, לראות את האש כחלק בלתי נפרד מאיתנו, אותו חלק בתוכנו שמגדיר בפנינו את מה שאנחנו במהותנו, את הייחוד שלנו.

מילדות חשתי שיש בי אש פנימית המחוברת לכתיבה, לרצון להתבטא בצורה מדויקת. גם כשהגשתי מבחנים בבית הספר היסודי הרגשתי שאני יוצרת יצירה בפני עצמה. הילדים בכיתה לא הבינו את זה. בשבילם זאת הייתה עוד מטלה. בשבילי זה היה עולם ומלואו. גיל ההתבגרות שיבש את הקשר הנפלא הזה שהיה לי ביני לבין עצמי. תקופות ארוכות לא חשתי את עצמי, אלא דרך אחרים. רק אחרי שנים הצלחתי לשחזר את התחושה הנפלאה ההיא כשעמדתי מאחורי עצמי ב—100%.

איכותה של האש הפנימית קשורה אלינו. אנחנו אחראים עליה. היא לא דועכת בלי סיבה. עלינו להכיר את עצמנו ולבדוק בכל רגע ורגע מה קורה לפנימיות שלנו.

במשך חיי הבוגרים האש הפנימית שלי חרכה אותי, כילתה את המשאבים שלי לא פעם. אש עלולה להיות הרסנית כשהיא יוצאת מאיזון, היא תכלה את כל מה שייקרה בדרכה. זה קרה לי בתקופות של תחושות חזקות מדי, כשעבדתי עם אנרגיות גבוהות מכפי שיכולתי להכיל. עם השנים למדתי שגם בהן יש יופי, אבל כדאי לרסן אותן, כי יש להן מחירים. האש שורפת הכול, ללא אבחנה. למדתי לשים לה גבולות.

היחס לאש הפנימית השתנה בעידן שלנו. מעניין לבחון איזה שינוי חל בתחושה האנושית לגבי האש הפנימית בעידן המסכים. אין ספק שהאש הפנימית שינתה פנים ולבשה צורות חדשות, אך בבסיס זוהי אותה אש.

לפני שנים, כשעוד כתבנו מכתבים ושלחנו אותם בדואר, אני זוכרת את תחושת הסיפוק שהנצחתי רגע במכתב. הרגע בו שלשלתי את המעטפה לתיבת הדואר היה רגע מקודש. קשה לתאר את זה היום כשהתקשורת דרך מיילים ווואטסאפ נטועה כל כך עמוק בתודעה שלנו. עולם שלם של ריחות, צלילים וצבעים, שתיארנו במכתבים, הולך ונעלם. מבחינה מסוימת היה קל יותר אז להתחבר לאש הפנימית, היו פחות מסיחי דעת.

למדתי להזין את הבעירה הפנימית במזון רוחני מכל סוג שהוא: הקשבה מסורה למוזיקה, קריאת ספרים, גלישה באינטרנט בצורה ממוקדת בנושאים האהובים עליי, צפייה מבוקרת בטלוויזיה, ביקורים בתיאטרון, מחול וקולנוע — כל מה שיכול להזין את הנפש הרעבה. שום דבר אנושי לא זר לי. עם תפיסה כזאת של אנושיות אוכל לגעת גם בנפשות זרות ורחוקות. העידן שלנו מספק המון אפשרויות לתקשורת. אוכל לנצלן בתבונה.

יש תקופות שהאש נעלמת, ואנחנו עובדים על טייס אוטומטי, בלי אש פנימית.

אלה תקופות חשובות לא פחות. ניתן להצית בתוכנו אש גם אם בצורה מלאכותית, לא טבעית כביכול. אנחנו לומדים לייצר אנרגיה עוצמתית מאפס, בוראים את עצמנו מחדש, מזינים את הבעירה בחומרים רלוונטיים שרק אנחנו יודעים לבחור. על כל אחד ואחת מאיתנו לדעת מהם אזורי ההשראה שלנו.

זו עבודה של גוף ונפש כאחד. נלמד להקשיב לגוף ולנוח כשמתבקש. נלמד מה נכון לנו בכל רגע ורגע. זאת משימת חיים לשמור על הגחלת, לשמר את השלהבת המרצדת של האש הפנימית שלנו.

עלינו להיות עדינים עם האש הפנימית שלנו. היא נכס חשוב שמלווה אותנו תמיד.

בזכות התחזוקה הנכונה שלה נוכל להגיע להישגים משמעותיים. בואו לא נוותר על עוצמתה של האש הפנימית שלנו!