“אין לי מצב רוח, תעזבו אותי בשקט!” מי לא מכיר את זה? בעידן שלנו הכול מתנהל לפי "יש לי מצב רוח" או "אין לי מצב רוח", מקדשים את מצב הרוח כאילו הוא הגורם היחיד המשחק תפקיד. יש לי חדשות בשבילכם: אין דבר כזה מצב רוח, זאת המצאה בלבד! זה תירוץ לא לעשות דברים או לדחות אותם.
כשמישהו אומר את מילות הקסם — “יש לי מצב רוח” הוא למעשה אומר: “עובר עליי משהו שאין לי שליטה עליו, ואתם לא תוכלו להבין את זה, כי אתם לא במצב הרוח שלי, כלומר אתם לא מספיק רגישים כדי להרגיש את מצב הרוח המסוים שלי, שרק אני ממרומי מושבי יכול להבין את עצמי”. לדעתי זה סוג של התפנקות, התחמקות, חוסר נכונות לקחת אחריות ברגע נתון. ילדים לומדים להשתמש בזה מהר מאוד, ויש להם ממי ללמוד — מאיתנו המבוגרים, כמובן.
אני לא מחכה למצב הרוח הנכון כדי לכתוב את הטור שלפניכם. לקחתי אחריות לכתוב אותו כל שבוע בלי קשר למצב הרוח שיהיה לי בכל רגע נתון. זה עוזר לי גם ממש ברגע זה כשאין לי מצב רוח מיוחד לכתוב, אבל אני כותבת כי התחייבתי.
"אחריות" היא מילת מפתח שמלווה אותי שנים. בבית שבו גדלתי חינכו אותי לקחת אחריות מגיל צעיר, ועל כך אני אסירת תודה להוריי. עשיתי דברים גם ללא חשק והתרגלתי שזה לא סוף העולם.
ככותבת, לקחתי אחריות על תוצרי כתיבה ועמדתי מאחוריהם. זה תהליך חשוב מאין כמותו. כמשוררת, אני מנציחה מצבי רוח רגעיים ונותנת להם שם. גם התלמידים שלי, הנתבעים לשפץ שירים, לוקחים מצב רוח נתון, בונים לו מבנה ומשפרים אותו לפי דרישה גם אם קשה להם להתחבר עם מצב הרוח המסוים שהיה להם כשכתבו את השיר. זה תרגיל חשוב לנפש. עבודת חיים, הייתי קוראת לזה. הפעלת המנגנון הזה חשובה ליצירת שליטה בחיים ולא מתייחסת לחיים כאל רצף אינסופי של מצבי רוח משתנים ובלתי צפויים.
ברור שיש משמעות לרגע בו אני עושה משהו, החל בעבודות הבית וכלה במטלות בעבודה. יש רגעי השראה כמובן, ויש רגעים נכונים לעשות דברים. אבל הקושי הוא דווקא כשאין השראה, והשגרה הרי מורכבת מרגעים כאלה.
יש לנו נטייה להתייחס לדברים בהתאם לתחושות בטן שכביכול מדריכות אותנו. זה מיתוס שנוח לנו להסתתר מאחוריו.
עבודה קשה, זה שם המשחק. יגיד לכם כל אחד שהצליח או עשה משהו בחיים שלו והגיע להישגים משמעותיים. הוא נתן את ה-100% שלו בלי קשר למצב הרוח הזמני שהיה לו באותו רגע. אולי קשה לקבל את זה שאנחנו נידונים לעבודה קשה כל החיים, ומה עם רגעי ההרפיה והכיף? הם קיימים, בוודאי, בצד הרגעים של המאמץ.
המאמצים משתלמים — אסור לספור את המאמצים, צריך פשוט לתת. אולי קשה להסתכל על החיים כעל סדרה של מאמצים, סדרה של מקלחות, סדרה של התלבשויות, סדרה של הכנת ארוחות בוקר, ארוחות צהריים וארוחות ערב ועוד ועוד. לא! החיים הם הרבה יותר מזה. נכון! אסור להסתכל על החיים כעל סדרה של מטלות, למרות שהם כאלה! זה משתק ומייאש. הרי אנחנו בוראים את עצמנו מחדש בכל רגע ורגע, הרי אנחנו לא רובוטים, הרי יש לנו מצבי רוח, לא?
יש לנו מצבי רוח, אני סותרת את עצמי. כן, אבל אפשר ללמוד לחיות איתם. אנחנו מורכבים מאינסוף רצונות ומחשבות בכל רגע ורגע, אם נקשיב לכל דחף, יצר או רצון, באיזה עולם נחיה? איך נוכל לסמוך על אחרים, אם כל אחד יעשה כרצונו בכל רגע?
זה היופי באנושות, שלכל אחד יש תפקיד, וביחד נרקמת המציאות המשתנה בכל רגע ורגע. ויש מקום להשתנות בתוך המסגרת שלקחנו על עצמנו. אך המחויבות קיימת.
אם פקידת הבנק המטפלת במשכנתא שלנו לא תתעורר בבוקר ונזדקק לשירותיה?
אם היא תתגבר על חוסר הרצון לקום בבוקר ואם יהיה לה מצב רוח רע? אז שוב, זה לא סוף העולם, נספר לה בדיחה וזה יעבור לה. מצב רוח זה דבר יחסי, הוא יכול להשתנות ברגע, מטבעו.
מסתבר שהסוגיה של מצבי רוח כמכווני חיים לא כל כך פשוטה. אנחנו תלויים במצב הרוח של האחרים, מצב הרוח של בני זוגנו, משפחתנו, ילדינו וכל נותני השירותים שסביבנו. חיוך קטן יכול לשנות עולמות, זה כל כך נזיל עניין מצב הרוח, לכן אני מעדיפה לא לברר בכל רגע באיזה מצב רוח אני בדיוק, אלא להתעלם, לתפקד כמו שצריך ולא לתת לכל זבוב מעצבן לנהל אותי.
זה בדיוק העניין: האם אני מניחה למצבי הרוח לנהל אותי או שאני מנהלת אותם?
כאדם בוגר, עליי לנהל אותם, אין ספק, אפשר לדרוש את זה גם מילד כשאני נותנת לו דוגמה ביציבות שלי. יש בקרים שאנחנו קמים הפוכים. האם זאת הבעיה של העולם? לא, חד משמעית. אז אשתה עוד קפה, אז אעשה מדיטציה, אז אמצא דרך לחזור לעולם, ולא אנסה להתאים את העולם אל מצב הרוח המשתנה שלי.
אפשר לתרגל יציבות נפשית כשמעמידים בפני הנפש אתגרים אפשריים.
יציבות נפשית, בניגוד להתנהלות עם מצבי רוח משתנים, היא לא מתת אל, אלא תוצאה של עבודה על עצמנו. ניתן לצאת מאזור הנוחות שלנו וללמוד לנהל את חיינו בעצמנו. זה הכול עניין של החלטה. זה לא: “אני ככה” או: “מה לעשות, אני כזאת” אלא: “אני יכולה להיות אחרת, אם אעשה קצת השתדלות”. זה בידיים שלנו.
שנים הייתי בטוחה שאני מכירה את עצמי, עד שלמדתי להכיר את עצמי מחדש. כל אחת מהקוראות יכולה לשנות את הדינאמיקה המשפחתית אם תיפטר מהרגלים רעים של טיפוח מצבי רוח כמעצבי חיים.
המשפחה שלך יכולה להשתנות אם תפעלי נגד הכניעה למצב הרוח המתחלפים שלך.
הילדים שלך לא יהיו עסוקים בלנחש “על איזה צד אימא קמה היום?” אלא יהיו קשובים לאימא שלהם, שמסוגלת לתת להם תשומת לב אמיתית בכל רגע ורגע ולא עסוקה בשטויות.
אשמח לתגובותיכן. בהצלחה במאבק במצבי הרוח שלכן!
