בהתחלה צחקתי על העניין. אני לא צופה בתכניות ריאליטי, את זה כבר הסברתי. לראות אנשים רבים, עושים שיימינג, עם רצח בעיניים, זו לא התרבות שלי. כל דבר הפכו לתחרות. שירה, ריקוד, ידע ואפילו בישול.
תחרויות האוכל הכי משעשעות. שפים בונים לעצמם קריירה ומתעשרים מתחרות בישול של אנשים פשוטים שרוצים רגע של תהילה. מילא שירה או ידע, שם גם אני יכולה לשפוט מהבית. קולות שמצאו חן בעיניי או לצעוק את התשובה במקום הצ’ייסר. אבל לצפות בכל המי ומי בעולם הקולינריה מגלגלים על הלשון אוכל של אחרים ושופטים את התבשילים לא ממש עושה לי את זה. משתעשעים על טרחה של אחרים ואולי מה שהם פסלו יכול להיות טעים לי. ותאמינו לי אני אוהבת לבשל ולאפות. אבל ממש לא אכפת לי איך הגמבה תתפצח להם על הלשון.
תכניות כמו “האח הגדול” ו“הישרדות” מעוררות אלימות ושנאה. אני אוהבת סרטים אלימים או סדרות כמו “משחקח הכס”. אבל בכל זאת לצפות בצורת הדיבור והשיימינג שעושה קבוצת אנשים לאחד מהם זו השראה לילדים לשחזר את זה בבית הספר.
טלנובלות הן גם לא הצד החזק שלי, אבל כשכולם דיברו על ה”כלה מאיסטנבול”, הסתקרנתי והתמכרתי. התמכרות קשה. אני לא אנתח את הסדרה מבחינה אמנותית, כי היא קצת בעייתית, אין עקביות והמשכיות בין העלילה לעונות השנה. המשחק ממש מוגזם והתוכן קצת נמשך כמו מסטיק. בינינו, זה לא שונה מסדרות אמריקאיות כמו “דאלס” או “שושלת”.
ובכל זאת, יש בה משהו אחר, יש לה ערך מוסף. יש משמעות לכך שנשים יצרו את הסדרה. פמיניזם אמיתי וטהור. הכתיבה והבימוי. כשאצלנו מדברים על מתודולוגיה פמיניסטית ובפועל המעשים הם במתודולוגיה גברית אלימה וכוחנית, בסדרה הזו גברים נפתחים ומבינים את המשמעות של מעמד האישה, למה נשים חשופות בחברה פטריאכלית, למחיר שהן משלמות.
באחד הפרקים הראשונים האח הצעיר מנצל את הנערה העובדת באחוזה. אחיו הבכור נוזף בו שתמיד הנשים משלמות את המחיר ביחסים כאלה. ואם יש בכוונתו לנהל מערכת יחסים ללא מחויבות, זו צריכה להיות אישה שווה לו שנכנסת ליחסים כאלה בעיניים פקוחות. ואילו גיבורת הסדרה לוקחת את הבחורה תחת חסותה, נאבקת בניסיון לכפות עליה נישואין ודואגת שתלמד כדי להיות אישה עצמאית, בלתי תלויה במין הגברי או בבעלי ממון.
יש דיון משמעותי על הבדלי המעמדות וחשיבות של משפחה ככוח תומך ולא רק כמשהו עם ערכים מיושנים. אחת הדמויות המרתקות היא הפסיכולוגית, שהטיפול שלה, הדברים שהיא אומרת ותגובתה לאירועים הופכים אותה למספרת מהצד כמו בתיאטרון ביוון העתיקה. הדמות שלה מרתקת ומייצגת בעיניי את המתודולוגיה הפמיניסטית האמיתית, בלי לשכוח שהמטרה שוויון מגדרי ולא חיסול המין הגברי.
“הכלה מאיסטנבול” מצטלבת אצלי עם הלימודים. השבוע סיימתי את שנת הלימודים האחרונה שלי לתואר שני. הקורס האחרון שהיה לי הוא בנושא המפגש הקולוניאלי. קורס מאוד מעניין. פרופ’ אחמד סעדי שהנחה אותו הוא אחד המרצים המרתקים שפגשתי באקדמיה. מרגישים כמה הוא אוהב ללמד ולהעשיר את הסטודנטים שלו.
ככה למדתי שסיפור דרקולה ודמותו של שרלוק הולמס מושפעים מאוד מהעמים הנשלטים על ידי האירופים. אחד הנושאים שדיברנו עליו קשור לשפה המדוברת, יחסי הגומלין וההשפעות באימפריות הגדולות. על ההשפעה של האנגלית והצרפתית בהודו ואפריקה כולם יודעים, אבל על האימפריה העות’מנית שכבשה את מזרח אירופה ושלטה במזרח התיכון פחות מכירים.
המפגש עם השפה הטורקית בשבילי הוא משעשע. בגלל שאני דוברת הונגרית ורומנית ומכירה את הסלנג בערבית, אני מוצאת המון מילים שמשותפות ומובנות לי. לא אפרט כאן כי קשה לכתוב אותן בהיגוי הנכון, אבל מצאתי משהו משעשע דווקא מהספרות העולמית לילדים שנכתב באנגלית. ב”סיפורי נרניה” או כפי שהכרנו “האריה, המכשפה וארון הבגדים”. שמו של האריה הוא אסלן. שזה פשוט הפירוש לאריה בטורקית. אז מסתבר שאפשר למצוא בכל דבר יותר ממה שנראה על פני השטח.
