לטקס קבלת התואר של אהרון הגענו בתחילת השבוע אחרי יום עבודה עמוס במיוחד ואירועים חבריים משפחתיים לפניו ואחריו. בין לבין נכנס הטקס. גלימה, הנפת הכובע, תמונות כמיטב המסורת, כמו שכולם עושים. עזבנו את הטקס בחופזה, ממשיכים ליעד הבא, אירוע משפחתי בבני ברק.
זה אולי מספר את סיפור התואר כולו, ששייך בבעלות גמורה לאהרון, אבל מספר גם אותי קצת.
המאמץ העילאי והסיזיפי להגיע למשהו שהוא כל כך בסיסי בעולמות הנוספים שאנחנו חיים בהם. בסיסי עד כדי כך שבקושי נחגג, בקושי נהגה על השפתיים. בסיסי שהוא מסתכם בקובץ ה-CV בשורה אחת אפורה ומקביל כמעט ל“עברית, שפת אם”.
אהרון בעלי קיבל תואר ראשון במינהל עסקים מטעם הקריה האקדמית אונו — הקמפוס החרדי באור יהודה.
הדיבור על הפרדה מגדרית במוסדות אקדמיים הוא כל כך אוברייטד וגורם גם לי לפהק תוך כדי כתיבת השורות. יחד עם זאת, הוא אוצר את סיפורם של כל כך הרבה פריטים בתוך ההגדרה הכללית הזו. הוא מספר את סיפורם של כ-1,000 חרדים וחרדיות (לפי המרכז הישראלי לדמוקרטיה) שכן מצליחים לקבל את התואר הנכסף מדי שנה. הוא מספר בצורה זהה את 50% שהתחילו ונשרו במהלכו בשלבים שונים. כן. זה הנתון. 50% נשירה מהאקדמיה בציבור החרדי. בציבור הכללי אחוזי הנשירה עומדים על 25% במקרים החמורים.
ההפרדה היא אחד הגורמים שאיתה נאלצים הסטודנטים החרדים להתמודד. נוספים אליו הצורך לפרנס משפחה במקביל ללימודים, הגשת מטלות אקדמיות בתוך לוח הזמנים המוטרף הזה, ובכל הזמן הזה לדעת ולזכור שהייעוד האמיתי הוא לימוד תורה, שזוהי רק הדרך.
אני יכולה להגיד בפה מלא: אילולא ההפרדה המגדרית, לא היינו יכולים לעמוד בטקס הבוגרים של מוסד אקדמי כלשהו. ברור לי שהמצרך הבסיסי כל כך שנקרא תואר ראשון לא היה שייך לו בשום צורה, ומן הסתם גם מהווה חסם משמעותי בהתקדמות כלשהי בכל מקום עבודה רציני.
צריך לדבר גם על שאר הדברים. צריך להמשיך ולומר שוב ושוב שהפרדה מגדרית פוגעת קודם כול בנשים. היא מונעת ממרצות להתברג בצוות האקדמי, כי גברים יכולים להרצות בפני נשים, אך ההפך לא. צריך לדבר על הרמה הלימודית הגבוהה יותר באוניברסיטה, הנשללת מאלו שלומדים בהפרדה, כי האופציה הקיימת כיום היא רק דרך מכללות פרטיות.
הרבה שאלות עלו במהלך הערב — הנאומים הארוכים סיפקו לנו זמן רב למחשבות — על איך נכון שזה יהיה, איך ניתן להשתלב בלי לאבד את הזהות והעקרונות, כמה רחוק אנחנו יכולים ורוצים ללכת, וכמה נכונות יש לבוא לקראתנו. כשדיקנית הפקולטה הכריזה על ההסמכה הרשמית, הכובעים של כולם הונפו באוויר. אחרי דקההם חזרו כולם לארץ, וגם אנחנו, כי העבודה האמיתית מתחילה אחרי התואר.
