אני לא יכולה להתעלם מהריאיון של טל בשן במוסף “7 ימים” בשבוע שעבר. הראיון שחשף את מה שעבר על אילן בשלושת החודשים האחרונים.
טל הצליחה לצייר במילים את מה שעבר עליו. אילן הוא נבחר ציבור שמאמין בשקיפות בכל מה שקשור למצב בריאותי או כספי. שקיפות כזו יכולה לעורר הרבה הערכה. אני חושבת שיש רגעים אינטימיים בזמן קריסת הגוף, והשקיפות יכולה לחכות. כי רגע אחד, יום או שבוע לא מעידים על המשך יכולתו של אדם.
הזמן עוזר לרפא ואפשר לתקן. מה גם שאיש כמו אילן אינו לבד במערכה, סביבו משפחה, חברים וצוות עובדים. וכל אחד לקח על עצמו תחום תחת אחריותו. אם מחכים למה שיש לי לספר על המצב הבריאותי של אילן, אני אשתף אתכם דרך מה שעובר עליי בתקופה האחרונה.
תקציר העלילה: בחודש מרץ באמצע אסיפת פעילים בגבעתיים התערפל העולם סביב אילן, הוא פונה לבית חולים איכילוב, שם אובחן שטף דם קטן במוח. לי זה לא נראה קטן כל כך בהתחלה, אבל הרופאים אמרו שעם הזמן יחזור לעצמו.
היה קשה לראות אותו במצב הזה. ולכן שמרנו שזה לא יפורסם. בדיעבד, שמירה על פרטיות ועבודה קשה של אילן הוכיחו את צדקת הרופאים. כאן המקום לציין את מחלקת השיקום באיכילוב, צוות שכולו בשליחות, מסירות סבלנות, כבוד למטופלים, חום והבנה. צוות שעובד בשכר מצחיק, אבל נותן את המקסימום. לא רק לאילן, שלא תחשבו בגלל מי שהוא, אלא לכל מטופל ומטופלת. בעזרת הצוות הנפלא הזה, המשפחה שהתגייסה, כולנו היינו בתורנות כל יום. נעזרנו רק במעט חברים. הזמן והעבודה עשו את שלהם: להחזיר את אילן לתפקד.
היום אילן שוב מוכן להמשיך מהמקום שעצר. הוא חוזר לזירה, זה כמו חייל שנפצע בקרב, מרגיש אחריות כלפי חבריו ומיד לאחר הטיפול חוזר לשדה הקרב. בכלל, אילן לא היה אף פעם דוגמן של מכון כושר, יש לו גוף חולה בנפש בריאה. השנים וניהול אורח חיים לא בריא — הוא משלם את המחיר. אבל הוא לא מוכן להפסיק להילחם בעד הצדק שלו.
אנחנו יחד 46 שנים. מההתחלה הזוגיות שלנו קשורה לפוליטיקה, הייתי הסגנית שלו כשנבחר ליו”ר מועצת התלמידים. מאז אנחנו לוחמים במלחמות וחולמים חלומות ביחד. האישי והפרטי מתערבבים בציבורי ובפוליטי. הבית שלנו היה תמיד פתוח לכל אחד. וכך גם גידלנו את ארבעת הילדים שלנו. וכך גדלים גם הנכדים שלנו.
אני יודעת את זה כי בהערכות בתעודות של הנכדים מבית הספר כתוב אצל כל אחת ואחד שהם עוזרים ליצור אווירת שיתוף בכיתה, פעילים במשימות חברתיות. הם משתתפים במחאות נגד אפליית אתיופים, נגד גירוש ילדי עובדים זרים ובעד העלאת קצבאות לנכים. יצרנו שבט לתפארת, וסבא בראש החנית.
אם יש משהו שיכול לשגע אותי, זה המשפט, “תשמרי עליו, אנחנו צריכים אותו”. המשפט הזה מרגיז אותי כי הוא מכיל הגדרת תפקיד בזוגיות שלי, אחר כך מין פתרון קל, לא ממש דאגה, אלא זריקת איזו מילה שמביעה דאגה ובסוף גם הרבה צביעות.
במשפחה והחברים הקרובים כולנו צריכים את אילן כי אוהבים אותו. אני צריכה את אילן כי אני לא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיו. אני שומרת עליו והוא שומר עליי, אני לא צריכה דף הוראות מאלה שרוצים לצאת ידי חובה ולהגיד משפט סתום באוויר.
אני שומרת עליו גם בשביל אחרים, אלה שצריכים אותו, כאלה שצריכים את קולו השפוי, את כוח הלחימה שלו, כדי להיאבק בממסד אטום. כדי להיאבק למען אלה שראש הממשלה משתעמם מהם. באשדוד, העיר שכל כך גאה בו, שברחוב אומרים לו: “חבל שאין עוד 119 בכנסת כמוך”, בוחרים בדיוק באלה שהם לא כמוהו, ומבחירות כאלה אני לא ממש יכולה לשמור עליו.
מה שמשעשע הוא שרוב אלה שאומרים את זה הם גברים. האם הכוונה שזה כל מה שאני כאישה צריכה לראות כייעוד בחיים —לשמור על הגבר שלי?
