השעה 8:00. מתחילה ברוטינת הבוקר. ברקע תכניות הטלוויזיה כהרגלן מטפטפות אינפורמציה אל תוך מוחי. חשובה יותר, חשובה פחות, לא משהו שאני לגמרי מרוכזת בו. בליל של נושאים נישאים באוויר, זורקים אותי ל-9,735 מחשבות. אוטוסטרדה מטורפת של מחשבות.
תוך כדי קיפול כביסה וניקוי השולחן אני מקשיבה למראיינת וחושבת לעצמי שכשאני אהיה מראיינת מפורסמת, אשאל את השאלות האלה אחרת.
ואז משחקת עוד קצת עם המחשבה — אולי כשאהיה מרויאנת, צעירה ועכשווית, אדע לענות על השאלות שלה באופן אינטיליגנטי וחריף.
יציקת בטון מטאפורית נוחתת באחת על מיתרי מחשבתי. היא חוסמת את שדה הראייה. מטפטפת על נשמתי. ואז שקט.
מרחוק שומעת אווחת כאב, היא מכינה אותי למחשבה הבאה שלי, כזאת שעלולה לנער את הרגיל והבטוח מחיי, לפתוח דלתות שסגרתי בשקט-בשקט לפני שנים. אז דואגת לא להעיר בטריקה חזקה שום מפלצת.
אבל מחשבה שמתחמקים ממנה היא הכי מתעקשת להופיע. דופקת, נכנסת וכמעט תמיד נשארת. טורדנית ומציקה. ״את שומעת?״ שואלת אותי המחשבה. ״את כנראה לא מבינה, אבל את כבר לא תהיי מראיינת מפורסמת. לא-לא״, היא מרימה את האצבע המורה ומניעה אותה ימינה ושמאלה. ״כנראה גם לא מראיינת בכלל. ומרואיינת? גם זה כבר בספק״.
וככה כשאני עוד בפאוזת פריז, מנסה לעכל את הידיעה המרעישה, שככל הנראה הייתי צריכה לעלות עליה לפני שנה. שנתיים. עשר שנים — בדיוק כשסגרתי את הדלתות האלה במח, היא מנצלת את המומנטום ומוסיפה: ״גם כנראה לא תהיי איזו מדענית מהממת וצעירה שכבשה את העולם עם המצאה שתציל מיליוני אנשים בעולם. וכנראה גם לא סטארטפיסטית שתעשה אקזיט בגיל 30״.
בנק הדימויים שלי מצליח לייצר מתוך הרגע הזה תמונה. טיל שנופל ליד הבית — אזעקה. שריקה. נפילה. הבית רועד.
בדיקת נזקים. אני בשלב שהבית עוד רועד.
מחשבה מייצרת מחשבה חדשה, מייצרת מחשבה חדשה, מייצרת זיכרון — ספרים היו במשך כל חיי האש שהציתה בי עולם שלם של דמיון. מילים כתובות נכנסו לראשי והפכו לתמונות, ציורים ומראות. הפכו את האפור לקשת רחבה של צבעים.
גיל 10. אני יושבת על הספרייה הגדולה האדומה בחדר העבודה שלנו, מעתיקה לתוך מחברת קטעים מתוך ספר שמאוד אהבתי. אימא שלי מגהצת מאחוריי, אבא שלי חולף לרגע על פניי, מסתכל עליי ואומר: ״יום אחד את תהיי סופרת גדולה״. אני מסתכלת עליו, צורבת את הרגע הזה במוח. יודעת שיום אחד אהיה סופרת. אני מבטיחה לעצמי. מבטיחה גם לו, לאבא שלי, בשקט. בלי מילים.
מתיישבת על הספה. הכי רוצה להדליק סיגריה. לא מדליקה סיגריה. בוהה. עוד רגע שקט ואז האוטוסטרדה. היא חוזרת לפעילות. במלוא המרץ. עשרות מחשבות רצות. חוזרות לנקר במוח במלוא הכוח. טרחניות ומעיקות, מכווצות את הבטן, מעלות את דופק הלב. יש לי גם קצת בחילה. הן מחפשות את האחראי על המחדל הזה. איך זה קרה? איך הגעתי לגיל 45 פלוס פלוס, ולא הספקתי לעשות את כל מה שתכננתי לעשות?! מה תקע אותי בתחושה היהירה הזאת שיש לי עוד מלא זמן לעשות הכול?
זהו. אפשר לומר רשמית שהמפלצת התעוררה. והיא רעבה. שנים לא קיבלה את מבוקשה. ישנה בשקט והמתינה. בדיוק לרגע אחד כזה. שיפרוץ את מחסום ה״אני עכשיו לא יכולה״, ״עסוקה״, ״אין לי זמן״. היא רוצה לכתוב, להילחם, ליצור, לפרוץ. היא רוצה להגשים חלומות.
״נשימות. עכשיו נשימות״, אומרת לעצמי, מבינה שאת השקט שלפני הסערה החליפה התקווה. הרצון. הערגה. הסערה כבר כאן. היא בתוכי והיא שלי.
שוב שקט. נזכרת במשפט של גתה שחבר שלח לי השבוע במקרה, בהקשר אחר לגמרי: "כל מה שאתה יכול לעשות, או לחלום שאתה יכול — התחל אותו. בהעזה יש גאוניות, עוצמה וקסם. התחל עכשיו״.
אולי המשפט הזה הוא ממש כמו האקדח של צ׳כוב שנתלה על הקיר במערכה הראשונה ובמערכה השנייה הוא אמור לירות.
המערכה הראשונה כבר מאחורינו. נכנסים למערכה השנייה — אולי הגיע הזמן לירות?
